על ההבטחות

כולנו מבטיחים. כולנו גם מצפים שההבטחות שניתנו לנו יקוימו. אם לא במלואן, אז לפחות בחלקן, כדי שנדע שבעולם הזה יש יציבות. כדי שנוכל לסמוך אחד על השני, כדי שנוכל להמשיך להאמין אחד לשני. "תקיעת הכף" המפורסמת, , הבסיס המסחרי מזה אלפי שנים, גורם לנו, תמימים שכאלה, לחשוב שאולי לא הכל מוצג למכירה בחנות ראווה של החיים המודרניים, לפחות לא הדברים הבסיסיים, כמו חברות, אהבה, וכבוד. וכן אנחנו מאמינים גם למרות שאנחנו נכשלים, או שמכשילים אותנו. גם כשאנחנו מרומים, לוקח לנו זמן להתאושש, להרים את הראש, ואז אנחנו ממשיכים להבטיח או להאמין להבטחות. גם כשאחנו מבטיחים ולא מקיימים אנחנו מחפשים סיבות למה לא קיימנו: לא יכולנו כי "בלה-בלה-בלה." והסיבות בדרך כלל אמיתיות, כבדות משקל, וככל שאנחנו מתבגרים, הסיבות נתמכות על ידי סדרה שלמה של תאוריות מדעיות, פסיכולוגיות, אסטרולוגיות והשד יודע אילו, אבל בסוף אנחנו לא מקיימים. לא שזה קורה לנו תמיד, אלא  רק לפעמים. רק קצת.

כשמבטיחים לנו ולא מקיימים אנחנו זועמם, כועסים, ולא מוכנים לשום פשרה. אנחנו דורשים לקיים כי "הרי הבטחת", אנחנו לפעמים כותבים מכתבים, ולפעמים מנתקים כל קשר, וקוראים לצד השני בכינויים לא יפים, אפילו לא יפים עד מאוד.

המקרה יותר מורכב כאשר ההבטחה היא הבטחה שנעשית על ידי מדינה. מדובר "בהבטחה שלטונית" שניתנת על ידי הרשות של המדינה. האם גם במקרה הזה מספיק שנגיד: "טוב, זה מה שיש ונמשיך הלאה?" אז"ש (אז זהו שלא). לא אספר סיפרים הפעם, אלא אסביר בכמה נקודות:

  1.  ההבטחה של רשות יוצרת ציפיה אצל המקבל ההבטחה, כתוצאה מהציפייה המרומה (נניח שניתנה לו אחת כזאת) יכול לפעול בצורה מסוימת, ולפעמים ל"צורה מסוימת" יש מחיר כלכלי, ואפילו לפעמים המחיר כבד מאוד.
  2. הציפייה לקיום ההבטחה פוגעת ישירות בבסיס הקבע של החיים המודרניים – אינטרס ההסתמכות: במלים פשוטות זהו הבסיס לפעולות שלי כאשר אני מסתמך על ההבטחה שניתנה לי על ידי הרשות.
  3. בתי המשפט בארץ קבעו מספר כללים נוקשים להכרה כי מדובר בהבטחה שלטונית וביניהם העובדה כי אכן מדובר בהבטחה, ולא הבטחה אולי משתמעת, או כי המבטיח הוא בעל הסמכות להבטיח ורבים אחרים.

ההשלכות של הפרת הבטחה שלטונית הן מרחיקות לכת גם מנקדות ראיה של הצד שנפגע מהפרת הבטחה וגם מצד האזרח הפשוט – האמונה בשלטון החוק, ביציבותו בהמשכיותו מהווה בסיס של כל שלטון, ולכן כל הפרה כזאת נתפסת כמשהו חמור עם סנקציה די כבדה לצידה.

ועכשיו למשהו אחר: היום עברתי ליד המקום שלא הייתי בו 10 שנים. משהו מוכר עד כאב היה במקום הזה, אבל גם משהו שונה לגמרי. ואז נזכרתי שהתקופה שבה גרתי במקום הזה היתה תקופה של פיגועים הכי קשים בירושלים. ונזכרתי בתחושה שנשכחה ממני של קלות בלתי נסבלת של אובדן החיים שהיתה אצלי אז. 100 מטרים ממקום מגוריי התפוצצה מחבלת בתוך סופר שכונתי. אני חשוב שאין כאן בן אדם אחד שלא ירו לעברו, התפוצצו לידו או ניסו לדרוס אותו.  היום שוב פעם מזכירים לנו שנסיעה לאילת יכולה להיות שונה מאוד ממה שהתרגלנו בשנים האחרונות. לבי עם המשפחות של הנרצחים. איבדנו אחים. לא חיילים, אזרחים. אחים והאמת – זה זמן להתאבל.

 

 

 

 

השאר תגובה