על כביש מס' 1.

אתמול בלילה חזרתי מחתונה בצומת חולדה, דרך כביש, שללא ספק ראוי להיקרא מס' 1, כביש ירושלים- תל אביב (יש לו עוד שם בעגה של שוטרי התנועה – כביש ימת"א – מצלצל חמוד, תסכימו). מי שמתעניין בהיסטוריה, מכיר את המוצגים של משאיות השיירות הפזורים לאורך הכביש – עדות לקרבות עזים בלטרון, והגנה על השיירות במלמחת העצמאות. אבל אתמול עמדו לאורך הכביש (אני ספרתי לפחות 4 כאלה), מוצגים חיים לחוסר יכולת שלנו לשלוט בעצמנו – צעירים שחזרו מבילויים וניסו לחזור לעצמם אחרי כמויות בלתי סבירות של אלכוהול.

המוצגים המודרניים האלה מעידים כאלף עדים על כך, שהזמנים השתנו, וכי אנחנו לא צריכים להילחם על כל קופסת קוטג' (אירוני משהו, כי אנחנו כן, רק בצורה אחרת…). רק שעם שלוות החיים, הפיתולים והסיבובים של כביש מס' 1, כמו מסלול החיים לא נהיים פחות חדים או מסוכנים…. הם פשוט אחרים.

יש עוד דבר אחד ששלוות החיים גורמת לנו. הייתי קורא לזה טרחנות משפטית. דברים פשוטים וברורים פתאום הופכים להיות מסורבלים יתר על מידה… עד לאחת הדוגמאות הייתי השבוע: אישה שהתלוננה נגד בעלה שהיכה אותה, נאלצה במשך שעה תמימה  לשכנע שוטר ללוות אותה לדירתה ששם נמצאת חמותה, כדי לקחת דברים אישיים בדרך למקלט לנשים מוכות. סיפור אמיתי. השוטר, עם הבעת פנים סמכותית הסביר לה , שעליה לגשת לבית משפט כדי שתוכל לאסוף מזוודה. מזוודה, לא טלויזיה, דברים למקלט, לא מערכת שמע. נו באמת…

אין זה דבר רע, לדעת חוקים. אין זה דבר רע  לכסת"ח, כדי אחר כך לא לתת הסברים. אבל לפעמים צריך גם לקחת אחריות ולתת הסברים. גם כשזה לא נעים. ההם שעלו בשיירות היו עסוקים מדי כדי לחפש תירוצים….

השאר תגובה