על סופיות

אחד הדברים שתמיד הדהימו אותי בלוויות שלנו, של היהודים, זאת המהירות. לעומת הנוצרים, שמציגים את המתים שלהם לראווה, ונפרדים במשך ימים, אנחנו קוברים, נפרדים וזהו.  ברור לי גם, שזהו  – זה לא, וזה מאוד רחוק מלהיות זהו… אבל בסופיות הזאת של הפרידה  יש בה הרבה חמלה כלפי הממשיכים לחיות. במלים אחרות, הסיכוי היחיד של החיים להמשיך בחייהם זה להכיר בסופיות של המוות.

מוות הוא דוגמא קיצונית לכמעט כל מהלך בחיים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם הילד שנולד הוא בצורה סופית ובלתי מסויגת מכניס את ההורים שלו לסטטוס של אבא ואמא , ואין מכך חזרה לעולם. "המצב של לפני הילד והמצב שאחרי הילד" – ההורים שביניכם יודעים על מה המהומה. ומה שונה הפרידה הסופית מאהבה? רק לאחר שנפרדים ממנה סופית, אפשר להמשיך לחיות…

נניח שניה שזה לא נכון. שאנחנו לא זקוקים לאותה "סופיות" ל"תם ונשלם"…מי מאיתנו לא מכיר את הסטודנטים הנצחיים, שלעולם לא מסיימים את הדוקטורט שלהם… הייתם מתחילים בפרויקט כלשהו לולא הידיעה שהדבר הזה יסתיים באחד הימים? אני אישית לא הייתי מעז.

ומה שונה הדיון בבית משפט מהחיים עצמם?  גם כשמדובר באחרון העבריינים, מדובר באדם שרוצה ש"הדבר הזה כבר ייגמר" . גם אם זה כרוך בעונש. ולכן לסופיות הדיון – אחד עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית יש ערך עליון – הסופיות מאפשרת לנו לצפות את הסוף (גם כאשר לגבי חלק מאיתנו הוא מר מאוד…)

השאר תגובה