על תיקים באפלה

מאז שאני בארץ, ואני כאן יותר ממחצית חיי, הבנתי, שיש משהו, איפשהו, שכולם נורא מפחדים ממנו, ונורא רוצים אותו. לא, זה לא כסף, ולא, זה לא אהבה. יש לזה שם נורא משעמם – הסיווג הבטחוני. ברגע שהסיווג הבטחוני שלך גבוה, אתה מדורג יותר גבוה, הערפל שמסביבך לא ניתן לפיזור, כולך דמות מסתורית, ומשקפי שמש שלך הם מראה.

אז נכון, שקיומנו כאן לא מובן מאליו, ונכון הוא של"סוד" יש תפקיד לא מבוטל בזה שאנחנו חיים, ולא מתעופפים באויר בכל תחנת אוטובוס. אבל יש ל"סוד" צד שני, הרבה פחות נעים, מעיק קמעה, הגורם לך להרים גבה, כל פעם, כאשר הכתב בעורץ X מתחיל משפט מ"על פי מקורות זרים". לכל המקורות "הלא זרים" אני מודיע כבר עכשיו ששום סוד לא ייחשף כאן, אז מספיק עם החיוך הזדוני: "אנחנו נראה לו…"

הצד הפחות נעים של סוד נחשף לעיני הציבור כשקורה משהו לא נעים. או במלים אחרות – פדיחה. הפדיחה יכולה להיות קטנה כמו כאן, או פדיחה רבתית, כמו כאן (אני כבר אומר  לכל הממהרים לעמוד על משמר הסודיות- לא יודע האם האמור בכתבות נכון או לא, אבל נניח לרגע שכן). וזה הצד הפחות נחמד של הסוד – שעליו צריך לשמור.

היום, כשרבים מתעסקים באיך הם ייראו על הספה בחצר של בית האח הגדול (לא מפסיקים להפתיע אותי אנשים שבאמת רוצים להגיע לספת "בואו תראו איזה חכם/שנון/ותחת  מהמם יש לי "  לשמור על "הסוד" נהיה לא קל.  האמת היא ששומרי "הסוד" גם מרגישים שאין כל כך למה – הרי אם הם עלומי שם, אז מי יגיד להם "חתיכי" כל יום.

זאת בדיוק הסיבה שהאיש הזה מעורר בי הערצה. מעולם לא אמר מילה, מעולם לא קיבל אות גבורה. מעולם לא ישב בספה באולפן נוצץ בנווה אילן, כששני מנחים מהללים את שמו. למען האמת, חבל. האיש שעד יום מותו ידע לשמור על סודיות וצניעות הוא הוא ראוי להערצת המונים, ולא שום קופיף טלויזיוני.

ועכשיו לסודות : ככל שהזמן עובר, והאיש עם משקפי מראה הופך להיות גבר בשנות הארבעים עם כרס קטנה וטויטה קורולה בבית, כך אתה מבין שלא משנה מה הסיווג שלך – ככל שצנוע יותר תישאר בסוף יעריצו דווקא אותך.

 

השאר תגובה