שני סיפורי אמנזיה.

אני לא אוהב לכעוס. בטוח לא על הדברים השייכים לעבר. אבל לחיים, אתם יודעים, יש קצב משלהם. ודברים רעים שקורים לנו, לא נשכחים מהר…

1. אני אתחיל מפרשת חגי דותן. תקראו בקישור. ועכשיו מזוית אישית: כשהייתי צוער בקורס קצינים, דותן היה מפקד בית ספר לשוטרים. ולא אשכח את הרושם העמוק שהשאיר בי כמפקד מצוין, אדם ישר, שיודע להבחין בין עיקר לתפל, כאשר "נכנס" באחד הצוערים, ש"עלה לו שתן לראש". האחרון כשהיה קצין תורן, לא היה מסוגל לקבל החלטה פשוטה  להוציא אוטובוסים של שוטרים להתפרעויות, בגלל ש"הנוהלים לא איפשרו לו". אבל לסגור תיק של עצמך? בחייאת… מי שלא יודע, סגן מפקד המחוז הוא הסמכות האחרונה בקביעת אשמה משמעתית של השוטרים המעורבים בתאונות דרכים. שמעתי את הראיון, שבו ייאמר לזכותו, של ניצב דותן, הוא התנצל על כך שחתם על סגירת התיק של עצמו. דרך אגב, אין לי ספק, שאשם הוא לא היה. אבל ההסבר שלו השאיר אותי המום: "אני חותם על מאות מסמכים ביום…" אני לא רוצה לדעת מה כתוב במסמכים האלה…

2. יש לי לקוחה, שרימו אותה… וכל מה שהיא רוצה זה לקבל את כספה בחזרה…הבחורה הלכה להגיש תלונה במשטרה. רימו אותה, לא? כאן התחיל מסע האיומים. אני כבר כתבתי כאן על זכותו של כל אחד להגיש תלונה. גם אם השוטר סבור שלא נעברה עבירה פלילית…

הבחורה בילתה שעתיים! בתחנת המשטרה. תחילה היומנאי אמר לה שלא מדובר בעניין משטרתי. לאחר שהתעקשה לראות חוקר, אמר לה שהחוקר בישיבה. לאחר שלא ויתרה והתיישבה להמתין, ניגשו אליה 5 שוטרים וכל אחד בתורו הסביר לה שאין לה על מה להגיש תלונה וכי מדובר בעניין אזרחי (דבר שאגב, לא נכון), וביניהם שוטרת נחמדה. לאחר המתנה ארוכה, אני קיבלתי אין ספור טלפונים, השוטרת (התברר כי היא החוקרת שהיתה בישיבה) נאותה לקבל ממנה תלונה.אגב , לא מדובר בתחנה עמוסה בעבודה, אם תהיתם.

יהיה בסדר…

 

השאר תגובה