לו רק הייתי סמואי.

אתם יודעים איפה זה סמואה? כאן. זה בסדר, אם לא טיילתם באוסטרליה אלא באמריקה הדרומית, אם סימסתם בסלולארי ולא ישנתם בשיעור גאוגרפיה, כמו בדור הקודם (לא שלהם יש מושג איפה זה), אז אתם לא אמורים לדעת. שמעתם שויתרו שם על יום שלם? פשוט מחקו אותו מלוח השנה. אז לו רק הייתי סמואי:
הייתי מוותר על יום ראשון ולא על יום שישי (כל הזכויות שמורות לקריינית אמריקאית).
הייתי מוותר על ימי הולדת שלי  – אבל רק עכשיו, בילדות זה היה כיף .
.הייתי מוותר על יום בו נחטף גלעד שליט.
הייתי מוותר על יום בו אריק החליט על התנתקות והייתי צריך להשתתף בה.
הייתי מוותר על יום בו אריק התמוטט.
הייתי מוותר על יום הבחירות (ולא רק האחרונות – משום מה יש תמיד הרגשה של ביזיון)
הייתי מוותר על יום בו איזה דביל החליט שזה רעיון טוב לבנות שכונה חרדית בלב העיר בית שמש (טוב זה היה ביום שזה הוחלט היום אין מה להחליט)
הייתי מוותר על יום בו המפכ"ל הקודם, שלא קשור למפכ"ל לפניו, שלא קשור למפכ"ל הנוכחי החליט על תוכנת המנה"ל, כי גם ככה זה יום אבוד כי הבא בתור ביטל אותה.
ההייתי מוותר על היום בו חזרתי לעשן.
הייתי מוותר על יום אחד בדצמבר 2010 (מותר לי, לא?)
בעצם:
לא הייתי מוותר על יום ראשון – זה יום הכי פרודוקטיבי בשבוע.
לא הייתי מוותר על ימי הולדת – אחרת מה הסיכוי שאיזה חבר בפייסבוק שאין לי מושג מי זה יצעק לי "אחי!!!! מזל טוב!!! עד 120!!!"
לא הייתי מוותר על החלטה על התנתקות – זאת בהחלט היתה החלטה אמיצה.
נראה לכם שהייתי מוותר על יום בו הדמוקרטיה מגיעה לשיאה? יום הבחירות?
טוב על בית שמש בכל זאת הייתי מוותר.
אההה… גם על תוכנת המנה"ל.
שבת שלום!

על "הדרת מצפון"

על היסיפור הזה באוטובוס באשדוד כולם שמעו. גם אני נמנה עם אלה שחושבים שהמשקל הסגולי של התבונה הנשית צריך להיות מפוזר בצורה אחידה לאורך האוטובוס, ולא מרוכז מאחורה או מקדימה. אבל מה שצרם לי זה גל לא קטן, מין צונאמי כזה שהמקרה הזה הביא איתו למדינתנו הקטנטונת. תרשו לי לכנות את הצונאמי הזה בשם "טניה" כמיטב המסורת של כינוי צונאמי, לצד "אירנה" וכד'

הבעיה בצונאמי, כמו בעצם בכל אסון טבע היא ההיערכות, או ההכנות, יותר נכון. וכמה מעניין, שכולם "הוכו בתדהמה" כש"טניה" הגיעה.

אז זהו, שלא צריך להעמיד פני נדהמים, או אם כבר מעמידים את פני הנדהמים, לא מזיק להחטיף מבט במראה, האם העמדת הפנים היא אמיתית, או שככה-ככה..

אני לא פוליטיקאי, סביר להניח שגם לא אהיה.לכן לשיקולים של האלה הנאלצים להתפשר לא אכנס. אחרת כנראה לא ישרדו. אבל במשך שנים בהם שירתתי כקצין חקירות בירושלים ובבית שמש לא הבנתי מדוע הגוף, שלא אמור להתפשר, אלא לאכוף את החוק בצורה הכי פשוטה מתפשר. יותר מכון, הקצינים, שכנראה שכחו לעת עתה שתפקידם אינו להבחר בפריימריז אלא לאכוף את החוק מתפשרים. הייתי עד, בעל כורחי למן משחק טאקטי כזה: אתם תתפרעו, אנחנו נעצור את המתפרעים הקשים, אתם תלחצו, אנחנו נשב איתכם ננהל מו"מ, נרחיק את המתפרעים הקשים, ואז אתם תרגעו. עבד יופי. הם התפרעו, אנחנו עצרנו, בבוקר הם באו להידבר עם מאן דהוא בעל דרגות בכירות. והעצור היה עף החוצה. וככה זה התנהל שנים. מעניין שמאן דהוא הרגיש שריף גדול בעיירה קטנה. רגע, אתם עדיין מתפלאים מאיפה בא צונאמי "טניה"?למען ההגינות, זכיתי לראות גם קצינים אחרים: שנלחמו מלחמת חורמה נגד המתפרעים, ביצעו מעצרים ולא ויתרו. הבעיה שלא זכיתי לראות אותם מתקדמים לשום מקום…

ועכשיו לפינה אישית:

רוה"מ – טוב, נו מה ציפיתם….

המפכ"ל – לא נותר לי, אלא לשמוח על אמירתך נגד אפליית הנשים. חזק וברוך. רק תזכיר לי – לא ישבת בספ"כ של משטרת ישראל באירועי "האם המרעיבה" בירושלים," חניון כרטא", "ובתי וורשה" בירושלים. טוב, כנראה שטעיתי, סליחה.

איציק וולף הכותב ב- NEWS1 – למה סתם, לא יפה." …נוסעת שהתבקשה בידי שוטר לשבת בצד האחורי של האוטובוס. ". "הצונאמי" אומרת בעצמה : "כאשר השוטר הגיע, הוא החליף מספר מילים עם הנהג, דיבר ארוכות עם מארגן המחאה הספונטנית ואז עלה לאוטובוס כדי לשאול אותי אם אני מוכנה לכבד אותם ולעבור לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס. הוא חזר על השאלה פעמיים." תסכימו שיש הבדל…בין "עלה לשאול" ל"הנוסעת התבקשה".

אני – אני חי בירשלים, עיר בה האוכלוסיה החרדית מן הגדולות אם לא הגדולה בארץ. ולא, אין לי בעיה עם זה, אלא נהפוך הוא, אני חושב שזכיתי. הלב היהודי פועם כאן. אני אומר עוד דבר מפתיע – אני שמח שקורה מה שקורה. כי סוף-סוף יש ליבון אמיתי של הדברים, ולא התעלמות מוחלטת מצרכיה של אכלוסיה גדולה מאוד. וכן אני מדבר על חרדים. גם על הקיצוניים שביניהם. כמה שזה נשמע מפתיע לאלה החיים בתל-חו"ל. התעלמו מהם שנים. לא שמעו אותם. רק זרקו כסף.

על הסגנון

הסיפור הוא על סנגור, הידוע בסגנונו איך לומר, לא עדין. באחד המקרים, כך מספרת השמועה, נעמד האיש על רגליו באולם, וכאשר ניתנה לו הזדמנות לטעון האשים את כל הנוכחים, כולל השופט/ת שהם נגדו. "כולכם נגדי", הוא אמר, יותר נכון צעק. אין לי מושג, האם כך היה אבל הסבירות שהדברים נאמרו על ידי האיש היא גבוהה.

השבוע אמרו לי כי עו"ד הוא טוב הוא אחד שיודע לצעוק… "האומנם?" שאלתי את האיש? "כן, הרי ידוע שעו"ד טוב הוא עבריין עם תעודה…"

אז נכון שהאיש לא התכוון שעו"ד יעבור עבירות פליליות, אבל התכוון המשורר לסגנון. לסגנון בוטה ומשתלח, לסגנון צעקני. ואז פתאום נזכרתי כיצד הרגשתי בצד השני מול אותם האנשים (ויש כאלה) שצעקו ודפקו על השולחן, לעגו ושלחו את חיצי הציניות לכל עבר. לא הרגשתי אמפטיה כלפיהם, וגם לא כבוד, אלא בוז וסלידה.

ומנגד נזכרתי בעו"ד יאיר גולן, שמולו הופעתי בעשרות הארכות מעצר הן בבית משפט שלום והן בעררים בבית המשפט המחוזי. הרוגע, החיוך, האינטלגנציה שהאיש מקרין, שובים את הלב. וזה לא מפריע לו להיות מגן אמיתי, ולשמור על זכויות הלקוחות שלו מכל משמר.

על סגנון לא מתווכחים. חיים איתו.

המדריך לאדם שבפנים

על הירידה בעבירות האלימות עליה דיווחה המשטרה כבר דיברתי כאן. לכן הסיכוי שתשתמשו במדריך הזה הוא הולך וקטן עם השנים 😆 . אבל אם בכל זאת הרע איתכם מזלכם, והפעם אני אעזוב את הציניות בצד, ונתקלתם בסיטואציה לא נעימה, בלשון המעטה, שבה מישהו מרביץ/שודד/גונב ממישהו אחר, להלן 10 נקודות שיעזרו:

  1.  תעזרו: תתערבו, אל תעמדו בצד. למרות הפחד. ואני יודע שקל להגיד וקשה לעשות, אבל לפחות תהיה לכם לגיטימציה שיעזרו לכם, כשתהיו  בצרה.
  2. החוק לצדכם. במקרה של עבירה מסוג פשע (ולא קשה להבחין שמדובר בפשע, אבל לדייקנים זאת עבירה שהעונש לצידה הוא 3 שנים ומעלה), כאשר העבירה מתבצעת מולכם, ואתם רואים את זה, יש לכם זכות לעכב את העלם עד שיגיעו השוטרים, ואפילו להשתמש בכוח. אבל רק, אני חוזר, רק לצורך עיכוב. לא מעבר. אחרת תואשמו בעבירה פלילית. הנה החוק:
    ". עיכוב בידי אדם פרטי  (תיקון התשנ"ז)
  3. (א)  כל אדם רשאי לעכב אדם אחר עד לבואו של שוטר אם נתקיים אחד מאלה:

    (1)  האדם חשוד כי ביצע בפניו עבירת אלימות, פשע, גניבה או עבירה שגרמה נזק של ממש לרכוש;

    (2)  אדם אחר הקורא לעזרה מצביע על אדם החשוד שביצע בפניו עבירה, כאמור בפסקה (1), והכל אם יש חשש שהחשוד יימלט או שזהותו אינה ידועה.

    (ב)  חשוד שעוכב לפי סעיף קטן (א), יימסר לשוטר ללא דיחוי, ובלבד שהעיכוב לא יעלה על שלוש שעות.

    (ג)  המבצע עיכוב לפי סעיף קטן (א), רשאי להשתמש בכוח סביר, אם החשוד סירב להיעתר לבקשת העיכוב, ובלבד שלא יהיה בשימוש בכוח כדי לגרום לחשוד חבלה."

    אל תשלפו אקדח אם יש לכם שלא לצורך הגנה עצמית, ורק כאשר נשקפת לכם או סובבים סכנת חיים.

  4. בורח העלם? צלמו:  שלפו את הסמארטפון ותעשו לו בוק: עדיף וידאו, אבל גם סטילס זה בסדר. יש בסטילס אפילו יתרונות. אחד התכונות של הטלפונים החדשים היא צילום עם מיקום. בדיוק של מטרים.
  5. תסתכלו על השעון, ותזכרו את השעה המדויקת. אני מתאר לעצמי שזה הדבר האחרון שתרצו לעשות, זה רק  יעזור לחוקרים.
  6. אנשים מסביב – במידת האפשר תבקשו להתקשר ל-100. למרות שלעם היושב בציון עדיין יש מצפון. לפחות טלפוני.
  7. תמסרו עדות במשטרה – ללא עדות במשטרה לא עשיתם כלום. יתירה מזאת אתם עלולים להסתבך בכך שתיחקרו כחשודים. כבר היו דברים כאלה מעולם.
  8. תגיעו למשפט למסור עדות – כן, אני יודע "למה אני צריך את זה…" "להפסיד יום עבודה…" "לא רוצה להסתבך עם עבריינים…" הכל נכון. אבל זה מדריך למצפונכם, זוכרים?
  9. תדרשו מתובע לפני המשפט לראות את העדות שמסרתם במשטרה.תאמינו לי, תדרשו, הייתי שם, בין אלה שלא הספיקו לעבור עם העד על העדות . זה נראה רע. ונכון לא כולם כאלה.
  10. תדרשו לדעת מה בסוף קרה עם התיק… הלכת מכות סתם? 🙂 אני צוחק, אבל זה מפעיל לחץ מסוים על הרשויות.
    לעולם אל תתצטערו שעזרתם לאיש בעת צרה. לדעתי, זה אחד המעשים הטובים שמזדמן לנו לעשות בחיים.

אני בטוח שמשטרת ישראל היתה יכולה לכתוב מדריך יותר טוב. אבל היא לא.

מדוע קשה להאמין ל"מדוע קשה להאמין…"

בשנת 1998 כששאלתי את עצמי מה לשאול ילד ירושלמי בן 19 שעל פי ידיעה מודיעינית עישן גראס בבסיס, בו שירת, חשבתי שאם אני אגיד לו שאני יודע עם מי הוא עישן, הוא פשוט יודה, ואני, חוקר מצ"ח טרי אזכה בתהילתי. המציאות, היתה מן הסתם, שונה. רק אחרי 8 שעות של "שיחות נפש", עם איזכורים של המקצוע העתיק באמצע המשפט, אולם בלי איומים ואלימות פיזית, חלילה, ואני לא ציני, בחר העלם לשפוך את לבו, ושיתף אותי בחוויות "ההיי" וה-cravy אחרי השימוש, לימד אותי מה זה "להפיל ראש". בחיפושים בלתי יעילים אחרי "מדריך" של החקירה השגתי ספר "התשאול" של נצ"מ מאיר גלבוע. והאמת הספר הפך להיות תנ"ך שלי בכל הנושא של החקירה הפרונטאלית. איך לסדר את החדר, איך ליצור אוירה של החקירה, מה זה שלב של הכרת הנחקר, ומה התכנון של החקירה, כל הדברים הללו הפכו לאבני יסוד של המקצוע, ואני מניח, לא רק אצלי.

לכן גדולה היתה הפתעתי, כאשר השבוע נתקלתי בכתבה של דר' מאיר גלבוע "מדוע קשה להאמין לדיווחי המשטרה שהפשיעה יורדת?". ולא שהדברים האמורים בה אינם נכונים. הם פשוט באו ממקום הלא נכון, ובעיניי מאדם הלא נכון.

קודם על התוכן, מי שמתעצל לקרוא: משטרת ישראל דיווחה על ירידה חדה בעבירות אלימות בין השנים 2006-2010. הנתונים הללו נסתרו בצורה חד משמעית, על פי הכתבה, על ידי נתונים של מרכז לחקר טראומה ורפואה דחופה במכון גרטנר, שדווקא מצביעים על העליה במספר נפגעי אירועי אלימות. אז קודם כל, דר' גלבוע שאפו על העבודה של המחקר. ועכשיו תרשה, לי נצ"מ (בדימוס) גלבוע להעיר מספר הערות לאותן סיבות שאתה מציין בכתבה:

1. "עקב ירידה חדה באימון הציבור האנשים אינם מתלוננים." ובכן, הירידה החדה היא פרי יוצר של שנים רבות של העבודה של קצינים בכירים, שהתעניינו רק בסיום קדנציה, ולפני שהתחילו תפקיד חשבו כבר על התפקיד הבא. ובמהלך התפקיד ניסו להוכיח, שהכל, אבל הכל היה "על הפנים" לפני בואם, ועם הגעתם לתפקיד הדבר השתנה ללא היכר. רוצים דוגמא? זוכרים את הירידה התלולה באימון הציבור? מפכ"ל דנינו בתגובה על הכתבה במעריב: "סקר האחרון שפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מלמד על קפיצת מדרגה באמון הציבורי במשטרת ישראל. הציבור יודע שיש לנו משטרה מצוינת…" המממ. כמה זמן הוא בתפקיד? חצי שנה?

2." המשטרה לא רושמת תלונות ועושה את הכל כדי להניא אנשים מלהתלונן." צר לי. אבל זה לא נכון. ולא בגלל שרושמים תלונות ולא מסבירים לאזרח שלא מדובר בעבירה פלילית, אלא בעניין "אזרחי", אלא זה לא נכון, כי כך היה תמיד. גם בזמנך. למתלונן הראשון על גניבת הפלאפון, אי שם באמצע שנות ה-90 הסבירו כי התיק ייסגר בעילת א.ע.צ (אין עניין לציבור) כי אין למשטרה משאבים. אתם יודעים איך אני יודע את זה? כי אני הייתי המתלונן…

3. קצין החקירות הראשון שלימד אותי את העבודה בתחנת משטרה אמר לי פעם, כי זה נורא פשוט: "קודם כל סוגרים, ואם 10% יגישו ערר נפתח ונחקור" היום גם הוא בדימוס.

אז נכון, לא כולם כאלה, ונכון שמי שלא לוקח תלונה הוא מפר את הנוהל המשטרתי, אבל אחרת המערכת לא תשרוד. אפילו דקה אחת. לכן מוטב לא לבקש את ההסברים ממשטרת ישראל. כי באותה מידה נצטרך לבקש הסברים ממשרד הפנים, שבו הפקידה לא רוצה לקבל אותך כי "כרגע היא בהפסקה" או מהעירייה מדוע הם מפנים זבל רק בימי חג או מפקיד בביטוח לאומי, שרק כדי להגיע אליו, צריך לעבור שתי בדיקות בטחוניות, שתי מעליות ו5 דלתות (אני ספרתי). בקיצור נצטרך לבקש הסברים מהמדינה. האמת אני שמח שאתה לפחות שואל…

על שליטים

"מרגש עד דמעות", "לא יכול לישון בלילה" "רועד מרוב האושר" – זה מקצת התיאורים של רגשות אשר פקדו אותנו לקראת חזרתו של גלעד.אנשים התקבצו בבתי קפה,ראו שידורים כיצד הוא חוזר, התקשורת פתחה במסיבת השנה. ידידה טובה התקשרה ושאלה האם אני רואה טלויזיה, כי אם לא,"אז כדאי לי". גם אני בתוך זה – הרגשה מעורבת שסוף-סוף מישהו עשה משהו גדול, הומני, נכון, המעורבת עם תחושה של "למה לא ננתם לצה"ל לנצח". אבל היום זהו יום של שליטים ובהם עסקינן:

גלעד- אתה הבן של כולנו, אח של כולנו, בלי שאתה מודע לכך. אתה , עם החיוך המבויש, עם הידיים העדינות, עם האזרחות הצרפתית, ועם הבית אי שם , לאן שרובנו מגיעים רק לחופשת צימר, עברת גהנום. אני מקווה שבפעם אחרונה בחייך. יחטטו לך בחייך, ישאלו אותך, יתחקרו אותך, יראיינו אותך, מה לא. וכל מי שלא – דע לך, שהוא שמח שאתה כאן, כי אם לא היו מחזירים אותך, לא יחזירו אף אחד. אף פעם.

נועם – לא היית צריך ללכת לבג"צ, סלח לי על פטרנליזם. אין מאזניים. ואתה לא הצד השני. מעולם לא היית. לעולם לא תהיה. היועצים טעו הפעם. אתה אבא שכל בן יכול להתגאות בו. עשית את המוטל עליך מעל ומעבר.

ביבי – התמזל מזלך, אדוני רוה"מ, שזה היה בקדנציה שלך. אני לא חושב שההחלטה שלך היתה קשה, סליחה על היומרה, אני חושב שהיא היתה מתבקשת. רק בלי להזיע, בבקשה,בהחלטות הרבה פחות נוחות.

חלאד משעל – אנחנו כאן, חביבי. מתי שתרצה.

העם שיושב בציון – אני יודע שמי שהחליט על העסקה אלה היו נהגי משאיות שעברו בכביש הסרגל וראו שלט "מי השליט שיביא את גלעד?", הנוער שהדביק את התו לתמונות בפייסבוק, וכל אותם שאהבו את השיר של אייל גולן. השנה הוכחנו בפעם נוספת מי השליט שמסוגל "להחזיר את גלעד"

על ההדלפות.

הפעם אני קצת אתעצבן. זה מה שעושים בבלוגים, לא? אני אעלה על נס דופרצופיות של האנשים שנמצאים בשליטה על משאב הכי יקר היום – מידע.

אספר עד כמה הרגשתי טיפש, כשביקשתי להאריך מעצר כחוקר משטרה בתיק פשע חמור, ולשאלת הסנגור מוכשר מאוד, הייתי צריך לחזור פעם אחרי פעם : "מדובר בחומר סודי, וחשיפתו תפגע בחקירת משטרה".  וכל זה כאשר שעה לפני כן מהדורת הבוקר של עתון פרסה את כל חומר הראיות, בראיון עם מפקד בכיר.

זה קורה בכל מערכת ציבורית. בצה"ל, שב"כ והשבוע גם במשרד החוץ.….  עכשיו בואו נפרוט את הסיפורים הדומים לפרטים, בלי שמות חלילה…העובד  נקרא למנהל, שנקרא למנהל שנקרא למנהל…כל האלה נדרשים לפרט בפירוט רב את פרטי עבודתם (אגב, אין להם שום אחראיות על העבודה למעט אחריות מיניסטריאלית), ולבסוף זה מגיע לאיש, שיכול, רוצה, ולא נגעל מלקצור פירות מהסיפור התקשורתי. אגב, לגיטימי מאוד – לקצור פירות. אבל ראשית לא היה מזיק לפחות להזיע בשביל הפירות (לא בושה ), ושנית אם אתה מתעסק בזה, לפחות תוודא שמה שאתה אומר הוא נכון. ובגלל שהאיש שכולם נקראים אליו, לא תמיד מקיים שני תנאים פשוטים אלה, נוצר מצב שאלה  שלמטה כועסים, והאמת די מזלזלים. לא כולם כאלה. רוב המנהלים בשירות הציבורי מבינים שתם עידן הקרח. אבל אלה שלא הבינו שהקרח נמס בשלב כלשהו,  מוזמנים לפקוח עיניים ולהבין, כי העולם השתנה. לא ניתן לשלוט על כל פיסת מידע שזורמת מהאירגון החוצה. בסופו של יום, כל ארגון ציבורי יכול לנסות לגרום לאנשים להאמין בצדקת דרכו, ולאמץ את ערכיו . כל עוד זה לא קורה, ההדלפות, האמירות הלא מרוסנות לא ייפסקו. השב"כ יחקור, הדובר יתפתל, והמנהל יזיע בראיון כשישאלו אותו שאלות אמיתיות.

אני לא מקנא באלפי עובדי המדינה, שלא יודעים מה מותר להם להגיד ומה אסור, כאשר מדיניות של הארגון מעורפלת, לא ברורה ועוטה בערפל. לפעמים המדיניות כל כך לא ברורה, שהרוב פשוט מעדיפים לסתום את הפה, כדי עוד שבוע לא להיות מואשמים בעבירה כזאת או אחרת…

מאחר ויום כיפור לפתחנו, אאחל לכולם חתימה טובה.

על "בטוח"

החיים הם מערבולת של אירועים. חלקם צפויים וחלקם בלתי צפויים לחלוטין. יש כאלה שיחלקו על הקביעה הזאת, יש גם כאלה שעשו מהמחלוקת הזאת קריירה. "הכל נקבע מראש, ואין לנו שום יכולת להשפיע…", הורוסקופים, מגידי עתידות, כל האלה מחסלים את אי וודאות בלא נודע העתיד לבוא. חברות הביטוח מרוויחות מליונים, אם לא מליארדים מרצון שלנו להקטין את הסיכון או יותר נכון, מרצון לחסל אותו לגמרי.

כעורך דין, גיליתי שהרצון לחסל סיכון הוא רק מתעצם. ראשית, כי הסיכון הוא אמיתי וממשי (מי רוצה להיכנס לכלא להרבה זמן במקרה הרע…) ושנית,  כי בנטילת סיכון אתה ורק אתה מוכן לשאת בתוצאות. לעומת זאת, המשולש ברמודה הזה : בית משפט-עורך דין-לקוח הוא לעתים כל כך מסתורי ויש בו כל כך הרבה ערוצי תקשורת, שברגע שאתה "מנטרל" את הסיכונים אתה מונע אי הבנות, כעסים והתפרצויות רגשות ולא רק מצד הלקוח.

ובגלל זה אלה הממהרים לצעוק "הצילו!" נוכח הסדרי הטיעון הרבים בבתי המשפט עדיף שישמרו את זעקתם למקרים בהם הנפש מתקוממת, כשההגינות צועקת "הצילו", כי זה הזמן לשבור כלים, גם במחיר של נטילת סיכון. בשאר המקרים, כל צד פשוט מחסל את הסיכונים שלו ומקטין את הנזק שחלילה עלול להיות גדול יותר.

המוסד של "הסדרי טיעון" איננו בית המקדש" של המשפט, אבל הוא חלק אינטגרלי, בלתי נפרד מתרבות חיינו. המזלזל בתרבות הזאת מוטב שיתבונן בתקציבי בטחון הבלתי מוגבלים של המדינות המעוניינות להקטין את היסכוי שיום אחד תמחקנה מהמפה, עדיף שיסתכל על הבנקים שחוץ מלהחתים את השכנים על ערבות של משכנתא,  עושים הכל כדי להבטיח את התשלום, מוטב שיבקר בקפה "ארומה", כמו בבתי קפה אחרים, שבהם משלמים מראש, ושלא יתפלא כשיידרש להבטיח הבטחות מתחת לחופה.

אבל בחיים כמו בחיים: לפעמים נאט"ו חוטף כריזה על הפרות זכויות האדם, ואז שום דבר לא עוזר, לוקחי משכנתא לפעמים פושטים רגל, בארומה לפעמים הקפה לא חם, ואלה שעמדו מתחת לחופה חולקים את הילדים בהסדרי ראיה. וכנראה שזה בסדר – לנצח, להפסיד, להעז , אתם יודעים – לחיות…

 

 

 

על השנה ועל זאת שאחריה.

השנה מסתיימת. כל העולם גדוש בסיכומים: מצעד השנתי של גלגל"צ, ההצדעות המסורתיות של כוחות הבטחון, ומבצעים של רשתות השיווק המנסות להעיף הכל מהמדפים. אפילו פייסבוק מתחיל לסכם את "עד כה". מי שלא מכיר, שיקרא מאמר מצוין של עו"ד סער סיקלאי על Timeline,העתיד לסכם את חיינו הוירטואליים בחמש דקות קריאה.

גם אני אסכם. השנה הפכתי להיות אבא בפעם השלישית, ומבט של בתי השלישית מרגש אותי כמו זריחה של שמש כל פעם מחדש. השנה הפכתי להיות סנגור, וגיליתי בפעם המי יודע כמה שהרעים והטובים יש רק בסרטים מצוירים (וגם אלה עד גיל 5 בלבד). השנה גיליתי שראשון לחודש זה עוד יום בחודש ולא יום משכורת, ושזה לא כל כך משנה מתי מורידים לך את החיובים של כרטיס אשראי, כי זה תמיד כואב.לעומת זאת, גיליתי ש-15 לחודש הוא דווקא יום חשוב כי צריך להגיש את החומר לרואה חשבון. השנה גיליתי שפתאום לעצור באמצע הרחוב ולראות את העולם במבט אחר, מלא  חיות באותו רגע  לווא דווקא מעיד על מחלת סכיזופרניה.

השנה הבנתי שלא תמיד התביעה צודקת, ושלאמת יש פנים רבות. הבנתי גם את כוחה של "תקיעת כף" והקלות שבה ניתן להפר הסכמים. הבנתי את החולשה שבהבטחות של "לנצח" ואת העוצמה בהבטחות האלה. השנה התגאתי בבתי הבכורה ההולכת לכיתה א בפעם הראשונה, והתביישתי בזה "שאני לא תמיד שם בשבילה" יותר מדי פעמים. השנה שתקתי שבוע שלם בויפאסנה ודיברתי ללא הרף בבית משפט. גיליתי את ההנאה שבכתיבה ואת הקושי שביצירתיות.

השנה חייתי. אני מאחל לעצמי עוד הרבה שנים כאלה.

ולכם אני מאחל שבשנה הבאה יזדמן לכם לשבת במסעדה יפנית קטנה עם אדם אהוב, לחייך לעולם בלי מאמץ, לקבל נשיקה מהילדים שלכם , ככה סתם, בלי סיבה, ולשים ווליום גבוה ברכב כשאתם שומעים שיר אהוב מהעבר.  שנה טובה!

על כביש מס' 1.

אתמול בלילה חזרתי מחתונה בצומת חולדה, דרך כביש, שללא ספק ראוי להיקרא מס' 1, כביש ירושלים- תל אביב (יש לו עוד שם בעגה של שוטרי התנועה – כביש ימת"א – מצלצל חמוד, תסכימו). מי שמתעניין בהיסטוריה, מכיר את המוצגים של משאיות השיירות הפזורים לאורך הכביש – עדות לקרבות עזים בלטרון, והגנה על השיירות במלמחת העצמאות. אבל אתמול עמדו לאורך הכביש (אני ספרתי לפחות 4 כאלה), מוצגים חיים לחוסר יכולת שלנו לשלוט בעצמנו – צעירים שחזרו מבילויים וניסו לחזור לעצמם אחרי כמויות בלתי סבירות של אלכוהול.

המוצגים המודרניים האלה מעידים כאלף עדים על כך, שהזמנים השתנו, וכי אנחנו לא צריכים להילחם על כל קופסת קוטג' (אירוני משהו, כי אנחנו כן, רק בצורה אחרת…). רק שעם שלוות החיים, הפיתולים והסיבובים של כביש מס' 1, כמו מסלול החיים לא נהיים פחות חדים או מסוכנים…. הם פשוט אחרים.

יש עוד דבר אחד ששלוות החיים גורמת לנו. הייתי קורא לזה טרחנות משפטית. דברים פשוטים וברורים פתאום הופכים להיות מסורבלים יתר על מידה… עד לאחת הדוגמאות הייתי השבוע: אישה שהתלוננה נגד בעלה שהיכה אותה, נאלצה במשך שעה תמימה  לשכנע שוטר ללוות אותה לדירתה ששם נמצאת חמותה, כדי לקחת דברים אישיים בדרך למקלט לנשים מוכות. סיפור אמיתי. השוטר, עם הבעת פנים סמכותית הסביר לה , שעליה לגשת לבית משפט כדי שתוכל לאסוף מזוודה. מזוודה, לא טלויזיה, דברים למקלט, לא מערכת שמע. נו באמת…

אין זה דבר רע, לדעת חוקים. אין זה דבר רע  לכסת"ח, כדי אחר כך לא לתת הסברים. אבל לפעמים צריך גם לקחת אחריות ולתת הסברים. גם כשזה לא נעים. ההם שעלו בשיירות היו עסוקים מדי כדי לחפש תירוצים….