86400 שניות של סבל או מעצר ל 24 שעות.

86400 שניות יש ב-מעצר ל 24 שעות. תסכימו איתי שזה הרבה. ועכשיו תכפילו את הזמן הזה במכפלות של ריח חריף של ליזול, מיטה מבטון, רעש של דלתות, חיוכים, לרוב לא אינטלגנטיים,של אנשי שב"ס, העדר תקשורת עם העולם החיצון, רופא מתוסכל, שרק שבץ מוחי מבחינתו מצריך טיפול, וכל זה בלי פיסת שמיים. קיבלתם גהנום בעודכם חיים. אבל מילא חטאתם, או לפחות שמישהו יגיד שחטאתם.

למשטרה יש סמכות להעביר אתכם מסע בזמן. לאי שם בשנות ה-30, אולי אפילו במאה הקודמת, או  לפני כן. למשטרה יש זכות לעשות את זה. זה החוק. זה נקרא מעצר ל-24 שעות לצורכי חקירה. לפני שמביאים בפני שופט. לפני שמישהו יסתכל בחומר של המשטרה ויגיד האם יש בדל של ראיה, אותו "חשד סביר" שבגללו עצרו אתכם. אבל מה קורה אם אין? מה קורה אם טעו? מישהו יחזיר לכם את היממה הנוראית הזאת? צר לי לאכזב אתכם.

המעצר המדובר הוא סמכות בלעדית של המשטרה. מי שמחליט עליו הוא קצין משטרה זוטר, קצין חקירות בדרך כלל. החלטתו אמורה להיות נקיה משיקולים זרים, הוא אמור להיות מעין "שופט" ואפילו לשמוע טענות של עצור, אם יש כאלה. רגע, הוא לא שוטר? הוא לא זה שאמור להשיג את הראיות?

אני לא מפקפק ביושרם של כל קציני חקירות, אפילו לא ביושרם של רובם המכריע. ואני לא מדבר על המיעוט הקטן, שעוצר כדי לעצור. אני מדבר על רוב האנשים שאותם אני מכיר. הם אינטלגנטיים, חכמים, בעלי משפחות. הם אפילו לפעמים עורכי דין. אבל הם אדישים. ואהדישות  הזאת גרועה יותר מהרבה דברים.

ועכשיו תרשו לי לחדש לכם: יש הרבה מעצרי שווא. אלה, הנעצרים בלילה בהינף יד של אלה שחזקת החפות מהם והלאה, שרואים את עצמם כ"אנשי שטח" ואת החוקרים כ"טפלונים", "נאונים" ו"חננות". אלה שראיות בשבילם הם פרק בשיעור משעמם בבמרכז ללימודי משטרה. ואז בבוקר צריך לשחרר את העצורים. בערבויות שונות ומשונות ובלעדיהן. וגם בלי שמישהו יקבע שחטאו.

ומה עם 86400 שניות של החיים ללא אור? לא נורא.

 

שם ושם משפחה
כתובת Email
איך אני יכול לעזור?
מספר הטלפון
?
נא הכנס/י מספר הטלפון

עיכוב ומעצר

לרשותן של הרשיות החוקרות קיים "סל כלים" העומד לרשותם כדי לבצע חקירה שכמו שציינתי בפוסט הקודם נועד למטרה אחת בלבד – לאסוף ראיות. סל הכלים האלה כולל בתוכו, בין היתר מעצר ועיכוב

"עיכוב" – הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996
במלים פשוטות – ללא אזיקים, עד ל-20 דקות לא כולל חיפוש (פרט למקרים מסוימים, כמו חשד להחזקת סמים, פח"ע) . זמן העיכוב לא כולל חקירה, (על זה אני אדבר בהמשך) ואם מתקיימים תנאים מסוימים בחוק. בערך זה נראה ככה רק ללא חיפוש,המעוכב מובא לתחנת משטרה ונחקר שם על ידי החוקר. חוקר אמור לעמת את החשוד עם החשד לביצוע העבירה, להציג ראיות ולקבל את תגובתו של החשוד בביצוע העבירה. לאחר הצגת הראיות חייבת המשטרה להודיע לחשוד על זכות היוועצות בעו"ד, ולקבל את תגובתו. כן , אני יודע….אבל לאי מתן להיוועץ בעו"ד יש השלכות בהליך המשפטי. כאן המקום להעיר , שאם החשוד נמצא באמצע הליך חקירתי, יש אפשרות לקצין משטרה בדרגת רב פקד לדחות את הפגישה עם עו"ד. אבל למה שמישהו יוותר על הזכות לדבר עם עורך דין שלו? לאחר החקירה יש שתי אפשרויות :
1. שחרור בתנאים או ללא תנאים.

2. מעצר ל-24 שעות. על השחרור בתנאים אני אדבר במקום אחר, כאן אנחנו מדברים על המעצר. סמכות המעצר מעוגנת באותו החוק: בסעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-. 1996 מי שמעוניין יראה את כל התנאים שהחוק דורש לפני שהשוטר מפעיל את סמכות המעצר.חשוב לציין בהקשר הזה כמה דברים: 1. לא ניתן לעצור בעבירות קלות (חטאים למיניהם), אלא רק לעכב. 2. ניתן לעצור גם בעבירות האלה אם השוטר ביקש לעכב והחשוד סירב. עכשיו בחזרה לחדרים אפלים (הם לא באמת אפלים, אבל זה תלוי בתקציב השיפוץ): החשוד נחקר, והוחלט על מעצרו: קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה חייב לראיין אותו. הראיון ע"פ החוק אמור להיות ברגע שהחשוד הובא לתחנה עם האזיקים (במידה ונעצר), אבל בפועל זה נעשה לאחר החקירה.הראיון הזה אמור להיות לפני ההחלטה על המעצר ל-24 שעות. לכן במהלך הראיון יש אפשרות לעו"ד לשכנע לא לעצור את החשוד, בגלל הנסיבות או כל דבר אחר. אני אעיר הערה אישית: הרוב המוחלט של שוטרי משטרת ישראל פועלים לפי החוק, או לפחות מאמינים שהם עושים כך.  מניסיון. המקרים בהם השוטרים עוברים על החוק אינם רבים. יחד עם זאת כל מקרה של הפעלת הכוח שלא בסמכות (למשל בעיכוב ולא במעצר) צריך להדליק נורה אדומה. בהקשר הזה מעניינת הכתבה על המחקר שהתפרסם.







חקירה משטרתית: זימנו אותי , חקרו אותי, מה עכשיו?

ההליך הפלילי הוא בעצם תהליך שבו נוטלים חלק מספר גורמים:

המשטרה – פותחת בחקירה, אוספת ראיות, ומבצעת פעולות החקירה שונות ומגוונות (חיפוש, מעצר, עימותים, מסדרי זיהוי וכו')וזאת במסגרת הסמכויות שהחוק מעניק.

האזרחים – המתלוננים, החשודים והעדים. לכל אלה תפקיד משלו בהליך, אך בסופו של הדבר האנשים האלה הם אלה גם שיגיעו לבית המשפט.

המומחים למיניהם – אנשי מקצוע, שלהם אין נגיעה אישית לתיק, ומתוקף תפקידם הם אחה שמחווים את דעתם בתחום מקצועיותם – למשל רופא  שכותב תעודה רפואית, מהנדס שחתום על תוכנית בניה וכו'. גם כל האלה עשוים למצוא את עצמם בבית משפט בבוא העת.

הפרקליטות/התביעות: הגורם שאחראי על ההחלטה להגיש כתב האישום ועל ניהול של התיקים בבית המשפט מטעם המדינה.

לרוב האזרח מן השורה בא למגע עם ההליך הפלילי רק כמתלונן, עד או חשוד. מעמדו של קורבן העבירה בהליך פלילי בעייתי לכשעצמו ועל זה כבר כתבתי כאן, לכן נדבר על שני הסטטוסים הנותרים:

החשוד – אדם שלגביו קיים חשד כי הוא ביצע עבירה פלילית, ומתנהלת נגדו חקירה.
עד – אדם שהיה עד לאירוע פלילי נשוא החקירה.

חשוב להבין כי החשוד איננו נאשם (במובן אשם), וכל עוד לא הוכרע דינו הוא נהנה מחזקת החפות או במלים פשוטות: כל אחד מאיתנו חף משפע כל עוד לא הוכח אחרת.

נניח כי נחקרת כחשוד – בסוף החקירה שוחררת בכתב הערובה עצמית או מישהו "חתם עליך" : מה עכשיו?

קודם כל שוחררת :-), בשלב הבא המשטרה תמשיך לאסוף מראיות, ובסופו של הדבר תחליט על סגירת התיק או העברה לתביעה (פרקליטות/תביעות) לצורך בחינת החומר והחלטה האם להגיש כתב האישום. על כך אתה אמור לקבל הודעה. אין לאזרח יכולת להשפיע על ההחלטה להעביר את התיק לגורם תביעתי, שכן מדובר בהחלטה מקצועית של המשטרה. כמובן לכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל אעסוק כאן בשוליים.

במידה והתיק נסגר, ייתכן ויהיה לך תיק ברישום פלילי, שהמשטרה מנהלת. לא אמורה להיות לכך שום השפעה על חייך. גם כאן יש יוצאים מן הכלל, אבל על כך לא ארחיב כאן.

במידה והוחלט על הגשת כתב האישום נגדך, את/ה אמור/ה לקבל על כך הודעה. בעבירות מסוג מסוים, יש לך זכות שימוע : את/ה מוזמן לנסות ולשכנע למה לא להגיש נגדך כתב האישום. הזכות היא לא אוטומטית.

הסיפור עם עדים הרבה יותר פשוט : באו מסרו את עדותם במשטרה (המונח הנכון מסרו את הודעותיהם) ואחר כך הם יעידו בבית משפט.