לך, סגן ניצב מצפון הארץ.

מאחר ואני יודע שבין קוראיי יש לפחות סגן ניצב אחד, החלטתי לכתוב לו מכתב כמעט אישי:

"שלום לך עמיתי לשעבר וחברי! מאחר ואני יותר ממשוכנע שתגיע רחוק, החלטתי לכתוב לך מספר מילים, כי מה שכואב לך, כואב גם לי, ואולי מבט מפוקח קמעה, מבחוץ, יעזור לך להבין איך לא לאבד את מה שאני אוהב בך כל כך – המסירות, היושר, והערכים. שיהיה לך ברור, הגם כשאני ניצב מהצד השני , אני ממשיך להיות אזרח, שרוצה משטרה מקצועית, ממוקדת, וזוכה לאימון האזרח. אבל כדי שזה יקרה, אל לך להתעלם מהתחושה הקשה של הצד השני:

1. אתה בחור צעיר, ממוקד מטרה, הבונה קריירה. בדרך הקשה הזאת, אתה נאלץ להתכופף בפני הממונים עליך, הדורשים ממך לשפר את הישגיך, לעתים על חשבון של הערכים שלך, ועל חשבון של ״אני מאמין שלך״, ותמיד על חשבון חיי המשפחה שלך. אני מבין אותך, ומעריך אותך, אבל נראה לי שעם הזמן, שכחת את מה הביא אותך מלכתחילה למקום שבו אתה נמצא היום, ההבנה העמוקה שלך ש״בכל מקרה מישהו צריך לעשות את זה, אז למה לא אני, הרי אני אעשה את זה יותר טוב מאחרים״ התרחקה ממך, ופתאום מה שנשאר, זה רק שיקולי רווח והפסד ושיקולי קידום.

2. ברגע שאתה כזה אין שום סיבה שפקודייך, שוטרייך, יהיו שונים ממך. הרי הם רואים, ששעות העבודה המטורפות שלך לאו דווקא מעידים על העשייה, והישיבות המרובות שבהם אתה משתתף לעתים קרובות נועדו רק לדבר אחד – להתקיים, הרי מזמין הישיבה והמשתתף בה יודעים שהיא לא תניב שום דבר חוץ מפרוטוקול עקר. לכן אל לך, חברי היקר, לדרוש יצירתיות ומעוף בעבודתם של אלה שלפני שניה אמרת להם שכל צעד שהם עושים עלול להסתיים במקרה הטוב במשפט משמעתי ובמקרה הרע בפיטורין, שהרי היצירתיות היא נחלת המנסים וטועים, ומי מהממונים עליך רוצה לטעות ולהסביר את הטעויות לממונים של הממונים,  והרי לניסויים אין זמן לאף אחד.

3. צר לי ידידי, אבל יש לי חשש שאינך מבין את המציאות כפי שהיא באמת. לו היית רואה אותה, היית מבין שחוקיה של המדינה לא מאלצים שופט לתלות כל גנב, וכי השיקום של העבריינים הם חלק מאותו האינטרס הציבורי שעליו אתה מגן בחירוף נפש.

4. דע לך, ידידי, כשישבת בכיתה הסמוכה בקורס קצינים, ולמדת את תורת טיפול בהפס"ד (הפרות הסדר), וכשתיפעלת ניידות בזירת אירוע פלילי מורכב, חשבת על איך לעייל את העבודה, אבל שכחת את המטרה – שכחת, שאתה צריך להוכיח שהעבריין הוא זה שביצע את העבירה ולא ההיפך, אני האזרח צריך להצטדק בפנייך ולהוכיח "שאין לי אחות".

5.נדמה לי ידידי, שעוד לא התבגרת, עוד לא סיימת את הפרק ה"הצבאי" בחייך. אני בטוח שתסיים אותו, אני רק מאחל לעצמי, שעדיין תהיה שם, רחום, בעל רצון לעזור לאזרח, ומבין שהמדינה נועדה לעזור לנו, לאזרחים הפשוטים, ולא נולדנו להיות "מנופנפים" כל פעם שיש לנו בעיה.

5. נכון, אני לא צריך ללמד אותך איך לעבוד, אבל שומר אחי אנכי!, כבר אמרנו?."

על הקלות הבלתי נסבלת של ההודאה

השבוע יותר מדי פעמים שומעים על הודאות. אולי שבוע שכזה. כולם רוצים לספר על הדברים שבלב. הבעיה היא לא כשמספרים על מה שעשו, אלא על הדברים שלא עשו. מוסד ההודאה הוא מורכב : יש בו אלמנטים של אמונה, חרטה, ערכים ומה לא. הייתי אומר שיש בו גם אלמנט של הרס עצמי. הרי למה לי לגרום נזק לעצמי, ועוד כשאני מודע לכך שאני גורם נזק? למה לי לספר למישהו (דמות סמכותית בדרך כלל, כמו הורים בילדות) שגנבתי, שדדתי וכו׳? לי אין הסבר. אני מאמין שגם למיטב הפסיכולוגים אין. מה שנשאר זה הניחושים – ״הוא הודה, כי הלחץ של הראיות נגדו היה כל כך חזק, שלא יכול שלא להודות״. השבוע אנחנו מקבלים הצצה נדירה לעולם של אלה שהודו, ולא בגלל המעמסה הנפשית שבביצוע העבירה, אלא בגלל הלחץ החיצוני: הלחץ של גורמי החקירה: משטרה במקרה הזה. בחלק מהמקרים האלה מדובר גם בלחץ פסול – לחץ של אלימות. כשכל רצונו של הנחקר – שהלחץ ייפסק, ואז לאחר שניתנת ההודאה הלחץ נפסק.

שיטת המשפט הישראלית בנויה בצורה כזאת שלא ניתן להרשיע נאשם על בסיס הודאתו בלבד. צריך שיהיה עוד משהו בתיק החקירה שמאפשר הרשעה. התוספת הזאת יכולה להימצא בהודאה עצמה, וגם הודאה נבחנת בזכוכית מגדלת. ואפילו לפעמים נפסלת. ואז הנאשם מזוכה, ומתחיל מדרון חלקלק של חיפוש אחרי אשמים : האשמים במעצר שווא, בהארכת המעצר הכמעט אוטומטית, בטעות בשיקול הדעת בהגשת כתב האישום. השאלה הנשאלת היא מדוע מראש להיכנס לסבך הזה של ״אולי התיק יפול״? הרי יותר פשוט לבסס את התיק על ראיות חיצוניות – עדויות, ראיות פורנסיות וכד׳. ובכן כאן קבור הכלב…  טוב לא כלב , אלא התקציב, והמאמץ. המאמץ שבהשגת ראיות מוצקות הלא ניתנות לפרשנות רחבה. עולם החקירות, כמו עולם של המשפט הוא עולם דינמי, משתנה, צועד קדימה עם הטכנולוגיה, ושינויים בתפיסת העולם. הוא דורש גם מגורמי החקירה לצעוד קדימה. לפעמים אין כוח לצעוד, עדיף לשבת בקורסה.

דבר נוסף גורם לי צער. צער אמיתי. לעולם נדע על פאשלות כאלה בדיעבד. כשההליך יסתיים, כשמישהו ישים לב. לעולם יספרו לנו, שמדובר בפרשה משנת 199x ושמאז הדברים השתנו. לעולם נגלה שיש דברים שלא משתנים. האמביציות נשארות אמביציות, הסורגים באותו העובי, והעוגיות ממצמצות לילדנו, כמו שעשו לנו.

על מודיעין

"הוא מגיד אותי…" כך אמרה ילדתי בגיל 4 על ילד אחר שניגש לגננת וסיפר על מעשיה שלא היו ראויים בעיניו – גניבת עוגיה או פשע חמור אחר. האינטונציה שלה לא היתה חיובית, אבל מעבר לכעס על הזמיר הצעיר היתה לה הבעה של בוז.למרות שדיבר אמת.

אנחנו אוהבים רכילות. אנחנו גם אוהבים כשהרכילות מבוססת על עובדות. כנראה שהצמא שלנו למידע, פיקנטי או לא, טבוע בנו. על אחת כמה וכמה כאשר הדבר משרת אותנו. זה לא משתנה ממקום למקום, מאדם לאדם, למרות שיש כאלה שבורחים מזה כמו מאש (ויש כאלה שיגידו בצדק :-). אבל יש כאלה שעשו מזה אומנות אמיתית. הם חיים מהעברת המידע מאחד לאחר תמורת מידע על שלישי, רביעי וכך הלאה . הם "סוחרי מידע" והם הפכו את זה למקצוע. לא מכובד במיוחד, אבל מקצוע.

המדינות, הצבאות, השבטים מאז ומעולם השתמשו במודיעין. זוכרים את משה ו- 12 מרגלים ? משה, המנהיג שולח את מרגליו, כדי שיבדקו מה קורה בארץ כנען. ומבקש הוכחות. ואפילו קיבל – אשכול של ענבים, הנישא על ידי שניים מרוב שהיה גדול. אבל יחד עם ההוכחה החפצית קיבל הערכה מודיעינית – שקשה יהיה לכבוש את ארץ כנען.
לא שונה המצב היום. השימוש במרגלים נפוץ בריגול תעשייתי, בריגול בין בני זוג, ובין המדינות. ולמרות שהיום לא מדובר ״אשכול ענבים״, אבל מתוקה הנקמה בבית דין רבני כאשר מוצגת תמונה של חוקר פרטי. :-).
אבל נניח אין ״אשכול ענבים״. וכל מה שיש זאת רכילות/שמועה/שיחה חסרת ערך, ואין מי שיביא את ״אשכול״ לבית המשפט, הרי המרגלים של היום, איך נאמר זאת בעדינות – מעדיפים להימנע מ״אור הזרקורים״ :-). האם אז בית המשפט ייחס ערך כלשהו לאותה שמועה, נקרא לה לצורך העניין ״ידיעה מודיעינית״? ובכן כמו תמיד, התשובה מורכבת. בשלב המעצר המשטרה איננה צריכה להוכיח כי החשוד ביצע את העבירה, אלא די בביסוס של חשד סביר שהחשוד ביצע את העבירה, ואת זה אפשר לעשות גם באמצעות ידיעה מודיעינית. לעומת זאת במהלך המשפט אין לה לאותה שמועה שום ערך.
לעניין המוסר של ״המרגלים״ אשאיר את זה להם. הכל תלוי באיזה צד אתה. כך ״לוחם צדק״ ייקרא בצד השני ״טרוריסט נבזי״…
ו

מדוע קשה להאמין ל"מדוע קשה להאמין…"

בשנת 1998 כששאלתי את עצמי מה לשאול ילד ירושלמי בן 19 שעל פי ידיעה מודיעינית עישן גראס בבסיס, בו שירת, חשבתי שאם אני אגיד לו שאני יודע עם מי הוא עישן, הוא פשוט יודה, ואני, חוקר מצ"ח טרי אזכה בתהילתי. המציאות, היתה מן הסתם, שונה. רק אחרי 8 שעות של "שיחות נפש", עם איזכורים של המקצוע העתיק באמצע המשפט, אולם בלי איומים ואלימות פיזית, חלילה, ואני לא ציני, בחר העלם לשפוך את לבו, ושיתף אותי בחוויות "ההיי" וה-cravy אחרי השימוש, לימד אותי מה זה "להפיל ראש". בחיפושים בלתי יעילים אחרי "מדריך" של החקירה השגתי ספר "התשאול" של נצ"מ מאיר גלבוע. והאמת הספר הפך להיות תנ"ך שלי בכל הנושא של החקירה הפרונטאלית. איך לסדר את החדר, איך ליצור אוירה של החקירה, מה זה שלב של הכרת הנחקר, ומה התכנון של החקירה, כל הדברים הללו הפכו לאבני יסוד של המקצוע, ואני מניח, לא רק אצלי.

לכן גדולה היתה הפתעתי, כאשר השבוע נתקלתי בכתבה של דר' מאיר גלבוע "מדוע קשה להאמין לדיווחי המשטרה שהפשיעה יורדת?". ולא שהדברים האמורים בה אינם נכונים. הם פשוט באו ממקום הלא נכון, ובעיניי מאדם הלא נכון.

קודם על התוכן, מי שמתעצל לקרוא: משטרת ישראל דיווחה על ירידה חדה בעבירות אלימות בין השנים 2006-2010. הנתונים הללו נסתרו בצורה חד משמעית, על פי הכתבה, על ידי נתונים של מרכז לחקר טראומה ורפואה דחופה במכון גרטנר, שדווקא מצביעים על העליה במספר נפגעי אירועי אלימות. אז קודם כל, דר' גלבוע שאפו על העבודה של המחקר. ועכשיו תרשה, לי נצ"מ (בדימוס) גלבוע להעיר מספר הערות לאותן סיבות שאתה מציין בכתבה:

1. "עקב ירידה חדה באימון הציבור האנשים אינם מתלוננים." ובכן, הירידה החדה היא פרי יוצר של שנים רבות של העבודה של קצינים בכירים, שהתעניינו רק בסיום קדנציה, ולפני שהתחילו תפקיד חשבו כבר על התפקיד הבא. ובמהלך התפקיד ניסו להוכיח, שהכל, אבל הכל היה "על הפנים" לפני בואם, ועם הגעתם לתפקיד הדבר השתנה ללא היכר. רוצים דוגמא? זוכרים את הירידה התלולה באימון הציבור? מפכ"ל דנינו בתגובה על הכתבה במעריב: "סקר האחרון שפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מלמד על קפיצת מדרגה באמון הציבורי במשטרת ישראל. הציבור יודע שיש לנו משטרה מצוינת…" המממ. כמה זמן הוא בתפקיד? חצי שנה?

2." המשטרה לא רושמת תלונות ועושה את הכל כדי להניא אנשים מלהתלונן." צר לי. אבל זה לא נכון. ולא בגלל שרושמים תלונות ולא מסבירים לאזרח שלא מדובר בעבירה פלילית, אלא בעניין "אזרחי", אלא זה לא נכון, כי כך היה תמיד. גם בזמנך. למתלונן הראשון על גניבת הפלאפון, אי שם באמצע שנות ה-90 הסבירו כי התיק ייסגר בעילת א.ע.צ (אין עניין לציבור) כי אין למשטרה משאבים. אתם יודעים איך אני יודע את זה? כי אני הייתי המתלונן…

3. קצין החקירות הראשון שלימד אותי את העבודה בתחנת משטרה אמר לי פעם, כי זה נורא פשוט: "קודם כל סוגרים, ואם 10% יגישו ערר נפתח ונחקור" היום גם הוא בדימוס.

אז נכון, לא כולם כאלה, ונכון שמי שלא לוקח תלונה הוא מפר את הנוהל המשטרתי, אבל אחרת המערכת לא תשרוד. אפילו דקה אחת. לכן מוטב לא לבקש את ההסברים ממשטרת ישראל. כי באותה מידה נצטרך לבקש הסברים ממשרד הפנים, שבו הפקידה לא רוצה לקבל אותך כי "כרגע היא בהפסקה" או מהעירייה מדוע הם מפנים זבל רק בימי חג או מפקיד בביטוח לאומי, שרק כדי להגיע אליו, צריך לעבור שתי בדיקות בטחוניות, שתי מעליות ו5 דלתות (אני ספרתי). בקיצור נצטרך לבקש הסברים מהמדינה. האמת אני שמח שאתה לפחות שואל…

על החקירה הפרונטלית

טבעה של החקירה הפרונטילית, כשמה הוא לשבת מול החוקר ולענות על שאלותיו. אנסה לתאר על קצה המזלג מה מתרחש בחקירה במספר נקודות:

1. הסיבה שבגללה אני יושב מול החוקר – יש הרבה סיבות, אבל העיקרית היא שאתה חשוד בביצוע עבירה פלילית.  אני יודע , זה נשמע מפחיד "אתה חשוד" (או שלא נשמע מפחיד, זה כבר תלוי באופי שלך), אבל למעשה יש תרגום להיותך חשוד: למשטרת ישראל או כל רשות חוקרת אחרת (מס הכנסה, מע"מ, מצ"ח, נציבות שירות המדינה, רשות שמורת הטבע , הקיצור – למדינה יש תלונה/מכתב/מסמך שאומר שאתה עשית משהו. בלי להיכנס לשאלה האם עשית או לא עשית, מה שחשוב זה מה חושב החוקר, והחוקר חושב שעשית, ושאלה השניה האם מה שמיוחס לך שעשית היא עבירה פלילית, שזאת שאלה הרבה יותר מורכבת. ואותה יצטרך לבחון בבוא העת העו"ד שלך.

2. החוקר – האישיות שלו, המקצועיות שלו, המאווים שלו, בקיצור כל אותו יצור מורכב שכרגע לובש מדים ושואל שאלות.

3. החדר/השעה/המקום – כל אלה משפיעים על הנחקר היושב בשעת לילה מאוחרת  על כסא פלסטיק בתחנת משטרה.

עכשיו ננסה להבין את השלושה:
1. על התלונה כבר דיברנו? יכול להיות שמדובר בתלונת סרק, מכתב אנונימי, מידע מודיעיני, או סתם שמועה שעשית מה שמייחסים לך. סביר שאף אחד לא יגיד לך במה בדיוק מדובר, אלא אם כן מדובר בתלונת שכן שלכלכת לו את השטיח בכניסה לבית (דבר חמור לכשעצמו) אבל עדיין. תבין: ברגע שתדע במה מדובר תדע איך להתמודד עם הדבר הזה. כל עוד קיימת אפלה על מקור החשד , השאיפה של כל חוקר היא לגרום לך למסור את האמת שלך ללא שום רעשי רקע – הסברים לגבי השכן או לגבי מניע הנסתר של המתלונן. אז למה שתספר? .אז זהו… יש הרבה סיבות. בלי ניתוחים פסיכאנליטיים עמוקים, ניתן לציין כמה סיבות: זוכרים את השוקולד שלקחתם מהארון בלי שהאמא ידעה? זוכרים את הנזיפה של האמא? גם אם האירוע לא זכור, הוא נמצא אי שם בזכרון, וכן לזה קוראים מצפון, מוסר, טוב ורע וכד'. אז בהנחה שאתה לא אדם חסר מצפון, מנסים להזכיר לך את השוקולד הגנוב.לגרום לך להבין שמה שעשית זה רע, ושאחר כך, אחרי שתספר שוב פעם "תהיה ילד טוב של אמא". יש סיבות יותר טריוויאליות למה אנשים מספרים על משהו שהם עשו: הצורך באוזן קשבת, רצון לשתף אדם אחר. בשניים האחרונים לאישיות של החוקר השפעה מכרעת על התנהלות בחקירה.

2. החוקר – אף פעם אל תזלזל בחוקר שלך. אחד, לרוב מדובר באנשים חכמים, העובדים קשה, ולא לכיסם. שתיים, לא ראיתי מישהו שהזלזול בחוקר הביא לו תועלת. במקרים קיצוניים של חוסר הבנת הנקרא של המשפט האחרון שכתבתי, אף הביא לאישום נוסף של "העלבת עובד ציבור". לא נשכח לרגע, שמדובר באדם, שבנוסף אליך, יש לו עוד 100 (במקרה הטוב) תיקים על השולחן, וכי הקצין שלו לוחץ עליו לסיים את החקירה כמה שיותר מהר כי יש עוד דברים. העימות של החשוד הוא לא עם החוקר, הוא עם חומר הראיות שקיים בידי הרשות החוקרת. את זה אסור לשכוח.

3 החוק בשורה של ההוראות מגביל את הרשות החוקרת איפה/מתי/באיזה צורה יש לנהל את החקירה. כך, למשל, את החקירה של החשוד למעט מקרים יוצאי דופן יש לערוך בתחנת משטרה.על פי הנטען כאן, בהערה 103 יש אפילו נוהל משטרתי המחייב זאת . כללים לחקירת קטינים הן כחשודים והן כעדים נוקשים עוד יותר. כך למשל, חקירתו של הקטין ללא נוכחות ההורים בתחנת משטרה מסוייגת בחוק במספר רב של תנאים. עצור קטין, שהובא לתחנת משטרה חייב להיות מיוצג מרגע הבאתו לתחנה.
בעניין זה חשוב לציין כי בתי המשפט מקפידים על ישום חוק הנוער החדש, ויש לא מעט תיקים ש"קרסו" בגלל אי הקפדה על החוק הזה.

בסכיומו של הדבר, לרשותה של הרשות החוקרת עומדים מספר כלים המאפשרים איסוף ראיות, והראשון בחשיבותו הנו חקירה פרונטלית. דברים רבים נכתבו ונאמרו על החקירה הפרונטלית. חשוב להבין כי לחקירה יש מספר גורמים אשר משפיעים על מהלכה, והגבלות חמורות שהמחוקק הטיל על התנהלותה.

על הסמים.

כן, אני יודע , "כולם מעשנים". אז קודם כל לא כולם, ודבר שני זאת עדיין עבירה פלילית. הפעם אכתוב כמה דברים על מה צפוי לחשוד בעבירות סמים. ראשית כל , החוק שעוסק בעבירות סמים הנו פקודת סמים המסוכנים התשל"ג, 1973. כמו תמיד מי שרוצה לקרוא מוזמן. מאחר ולא מדובר במאמר מדעי, אלא בפוסט בבלוג, אנסה לתמצת את העיקר מה צפוי, לנאשם או חשוד על פי רוב: 

  1. לא צריך צו חיפוש, כדי לחפש סמים בבית, אלא חשד שבבית יש סמים. אסביר: מספיק שלשוטר יהיה חשד מבוסס על עובדות שבבית מחזיקים סמים הוא יכול להיכנס ולבצע חיפוש. גם אם השוטר חושב ש"רק  מעשנים".
  2. לא צריך לעצור כדי לבצע חיפוש על גוף: באופן כללי לא ניתן לבצע חיפוש על גוף ללא הסכמת האדם, למעט שני מצבים: חשד לפח"ע – פעילות חבבלנית עוינת, וחשד לסמים. בכל מצב שבו האזרח מסכים לביצוע החיפוש, ניתן לבצעו.
  3. חקירה: על החקירה פרונטאלית אכתוב בפוסאט אחר, אבל כאן המקום להסביר כי מטרת החקירה המשטרתית בעבירות סמים זה להוכיח את הקשר (זיקה) של החשוד לסם. אץ זה ניתן להשיג, כאשר החשוד מודה בזה שהסם שלו, או באמצעות דוחות של השוטרים או אמצעים נוספים. אין, אני חוזר, אין למשטרה שום מטרה אחרת: לא לשבח את החשוד על זה שהוא רק "מעשן" ולא "מזריק" או כל דבר אחר.
  4. .חוות דעת מומחה: אחד המרכיבים העיקריים (יסודות העבירה) בעבירת סמים היא חווד של מומחה שבדק את החומר שנתפס ואכן מדובר בסם מסוכן, על פי הגדרת החוק. למה אחד המרכיבים העיקריים? כי אם לא מדובר בסם, לא נעברה עבירה פלילית. ליתר דיוק, לא נעברה עבירה פלילית שבה אחד המרכיבים הוא סם, כי אין סם. לכל כלל יש יוצא מן הכלל, את זה כבר אמרנו. יש המקרים שבהם אדם חושב שמדובר בסם (למרות שזה לא סם) וניתן להאשים אותו ולהרשיע אותו בעבירת סמים, אבל המקרים האלה חריגים וקשורים לתחום הסחר בסמים.
  5. מדיניות סגירת תיקי הסמים על ידי המשטרה: זה בהחלט נושא רגיש ומורכב. ככלל, ישנה הנחית ייועץ המשפטי לממשלה, כאן, שמבדילה בין בגירים לקטינים, בכל הקשור למדיניות סגירת התיקים של שימוש עצמי. אני אתייחס כאן למדיניות ולמה שקורה בפועל:

א. קטינים – ככלל, התיקים כנגד הקטינים ייסגרו, כאשר מתקיימים מספר תנאים והחשוב שביניהם הוא המלצה של שירות מבחן לנוער. שירות מבחן לנוער צריך להמליץ על סגירת התיק, לאחר שהקטין ביקר בשירות מבחן לנוער בצורה סדירה ועמד למבחן. ההמלצה של שמ"ן אמורה להתקבל תוך 3 חודשים מרגע הפניה של הקטין. מה קורה בפועל? בפועל התיקים כנגד הקטינים בגין שימוש עצמי נסגרים לפני שמגיעה ההחלטה, בגלל דוחק הזמן. הדבר אומנם מתשנה ממקום למקום, אבל העיקרון של מניעת בשמו של הקטין וניסיון "להוציא" אותו מהסמים נשמר. תיק כזה שנסגר לא יופיע ברישום פלילי של הקטין ולא ילווה אותו בגיוס וכד'.
ב בגירים – המדיניות היא לא לפתוח בהליכים פליליים נגד הבגיר שנגדו נפתח תיק בגין שימוש עצמי. הדבר נכון כאשר מדובר בתיק ראשון, ואין לחשוד עבר פלילי ועוד מספר דברים. התיק אומנם יופיע ברישום פלילי של האזרח, אך יופיע כסגור. לפי ההנחיה בתיק השני אמור להיות מוגש כתב האישום. בפועל הדבר משתנה ממקום למקום, ביחידות משטרה בהן אין עומס גדול של תיקים מוגשים כתבי האישום גם כאשר מדובר בתיק ראשון, וביחידות משטרה בהן העומס גדול לא מגישים כתבי אישום גם בעבירה שניה ושלישית. אין להסיק מסקנות בדבר מעבר מקום מגורים 🙂
הענישה: לרוב, כאשר מדובר בעבירת סמים לשימוש עצמי הרף הענישתי המקובל בתיקים אלה הוא מאסר על תנאי וקנס. גם כאן הנסיבות מאוד חשובות ותורמות את חלקן גם לרמת העונש. ועכשיו לפינה של הדעות האישיות: הרבה דברים נאמרו/נכתבו על צורך בלגליזציה של סמים קלים. לפני הרבה שנים אחת מאושיות הקהילה המשפטית הירושלמית השיב לי לאחר ששאלתי אותו מדוע המערכת המשפטית עדיין נוקטת ביד קשה כלפי משתמשים בסמים קלים ככה: "כאשר אתה חוסם את הכניסה לבניין, ואתה מונע מאנשים שרוצים להתאבד לעלות גם על הגג וגם לקומה השלישית, ובכך אתה כחברה מרוויח הרבה אנשים חיים"…





עיכוב ומעצר

לרשותן של הרשיות החוקרות קיים "סל כלים" העומד לרשותם כדי לבצע חקירה שכמו שציינתי בפוסט הקודם נועד למטרה אחת בלבד – לאסוף ראיות. סל הכלים האלה כולל בתוכו, בין היתר מעצר ועיכוב

"עיכוב" – הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996
במלים פשוטות – ללא אזיקים, עד ל-20 דקות לא כולל חיפוש (פרט למקרים מסוימים, כמו חשד להחזקת סמים, פח"ע) . זמן העיכוב לא כולל חקירה, (על זה אני אדבר בהמשך) ואם מתקיימים תנאים מסוימים בחוק. בערך זה נראה ככה רק ללא חיפוש,המעוכב מובא לתחנת משטרה ונחקר שם על ידי החוקר. חוקר אמור לעמת את החשוד עם החשד לביצוע העבירה, להציג ראיות ולקבל את תגובתו של החשוד בביצוע העבירה. לאחר הצגת הראיות חייבת המשטרה להודיע לחשוד על זכות היוועצות בעו"ד, ולקבל את תגובתו. כן , אני יודע….אבל לאי מתן להיוועץ בעו"ד יש השלכות בהליך המשפטי. כאן המקום להעיר , שאם החשוד נמצא באמצע הליך חקירתי, יש אפשרות לקצין משטרה בדרגת רב פקד לדחות את הפגישה עם עו"ד. אבל למה שמישהו יוותר על הזכות לדבר עם עורך דין שלו? לאחר החקירה יש שתי אפשרויות :
1. שחרור בתנאים או ללא תנאים.

2. מעצר ל-24 שעות. על השחרור בתנאים אני אדבר במקום אחר, כאן אנחנו מדברים על המעצר. סמכות המעצר מעוגנת באותו החוק: בסעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-. 1996 מי שמעוניין יראה את כל התנאים שהחוק דורש לפני שהשוטר מפעיל את סמכות המעצר.חשוב לציין בהקשר הזה כמה דברים: 1. לא ניתן לעצור בעבירות קלות (חטאים למיניהם), אלא רק לעכב. 2. ניתן לעצור גם בעבירות האלה אם השוטר ביקש לעכב והחשוד סירב. עכשיו בחזרה לחדרים אפלים (הם לא באמת אפלים, אבל זה תלוי בתקציב השיפוץ): החשוד נחקר, והוחלט על מעצרו: קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה חייב לראיין אותו. הראיון ע"פ החוק אמור להיות ברגע שהחשוד הובא לתחנה עם האזיקים (במידה ונעצר), אבל בפועל זה נעשה לאחר החקירה.הראיון הזה אמור להיות לפני ההחלטה על המעצר ל-24 שעות. לכן במהלך הראיון יש אפשרות לעו"ד לשכנע לא לעצור את החשוד, בגלל הנסיבות או כל דבר אחר. אני אעיר הערה אישית: הרוב המוחלט של שוטרי משטרת ישראל פועלים לפי החוק, או לפחות מאמינים שהם עושים כך.  מניסיון. המקרים בהם השוטרים עוברים על החוק אינם רבים. יחד עם זאת כל מקרה של הפעלת הכוח שלא בסמכות (למשל בעיכוב ולא במעצר) צריך להדליק נורה אדומה. בהקשר הזה מעניינת הכתבה על המחקר שהתפרסם.







חקירה משטרתית: זימנו אותי , חקרו אותי, מה עכשיו?

ההליך הפלילי הוא בעצם תהליך שבו נוטלים חלק מספר גורמים:

המשטרה – פותחת בחקירה, אוספת ראיות, ומבצעת פעולות החקירה שונות ומגוונות (חיפוש, מעצר, עימותים, מסדרי זיהוי וכו')וזאת במסגרת הסמכויות שהחוק מעניק.

האזרחים – המתלוננים, החשודים והעדים. לכל אלה תפקיד משלו בהליך, אך בסופו של הדבר האנשים האלה הם אלה גם שיגיעו לבית המשפט.

המומחים למיניהם – אנשי מקצוע, שלהם אין נגיעה אישית לתיק, ומתוקף תפקידם הם אחה שמחווים את דעתם בתחום מקצועיותם – למשל רופא  שכותב תעודה רפואית, מהנדס שחתום על תוכנית בניה וכו'. גם כל האלה עשוים למצוא את עצמם בבית משפט בבוא העת.

הפרקליטות/התביעות: הגורם שאחראי על ההחלטה להגיש כתב האישום ועל ניהול של התיקים בבית המשפט מטעם המדינה.

לרוב האזרח מן השורה בא למגע עם ההליך הפלילי רק כמתלונן, עד או חשוד. מעמדו של קורבן העבירה בהליך פלילי בעייתי לכשעצמו ועל זה כבר כתבתי כאן, לכן נדבר על שני הסטטוסים הנותרים:

החשוד – אדם שלגביו קיים חשד כי הוא ביצע עבירה פלילית, ומתנהלת נגדו חקירה.
עד – אדם שהיה עד לאירוע פלילי נשוא החקירה.

חשוב להבין כי החשוד איננו נאשם (במובן אשם), וכל עוד לא הוכרע דינו הוא נהנה מחזקת החפות או במלים פשוטות: כל אחד מאיתנו חף משפע כל עוד לא הוכח אחרת.

נניח כי נחקרת כחשוד – בסוף החקירה שוחררת בכתב הערובה עצמית או מישהו "חתם עליך" : מה עכשיו?

קודם כל שוחררת :-), בשלב הבא המשטרה תמשיך לאסוף מראיות, ובסופו של הדבר תחליט על סגירת התיק או העברה לתביעה (פרקליטות/תביעות) לצורך בחינת החומר והחלטה האם להגיש כתב האישום. על כך אתה אמור לקבל הודעה. אין לאזרח יכולת להשפיע על ההחלטה להעביר את התיק לגורם תביעתי, שכן מדובר בהחלטה מקצועית של המשטרה. כמובן לכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל אעסוק כאן בשוליים.

במידה והתיק נסגר, ייתכן ויהיה לך תיק ברישום פלילי, שהמשטרה מנהלת. לא אמורה להיות לכך שום השפעה על חייך. גם כאן יש יוצאים מן הכלל, אבל על כך לא ארחיב כאן.

במידה והוחלט על הגשת כתב האישום נגדך, את/ה אמור/ה לקבל על כך הודעה. בעבירות מסוג מסוים, יש לך זכות שימוע : את/ה מוזמן לנסות ולשכנע למה לא להגיש נגדך כתב האישום. הזכות היא לא אוטומטית.

הסיפור עם עדים הרבה יותר פשוט : באו מסרו את עדותם במשטרה (המונח הנכון מסרו את הודעותיהם) ואחר כך הם יעידו בבית משפט.