בין מניקור לתיק פלילי

 לא טעיתי. השאלה המקורית שנשאלתי במהלך הפעילות מטעם הסנגוריה הציבורית בבית ספר היא "האם מותר לי לשאת פצירה?".

מאחר ובדקדקנות עסיקנן, נשאלת השאלה האם כל נער/חייל/בעל/זמר צריך עורך דין פלילי צמוד?

בלי לפגוע בפרנסתי ופרנסת חבריי למקצוע, התשובה היא – לא. מספיק שכל – שכל ישר, הגיון פשוט.  אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולצערי ככל שהמדינה מחליטה על הכרזת מלחמה על נושא מסוים, שחור בעיניה של המדינה, ויש רק שני צבעים. הגוונים הם נחלת "חלשים", "מתחכמים", "ומתפלספים".

אני לא מכיר את הסטטיסטיקה העדכנית של כתב האישום שהוגשו בנושא החזקת סכינים, אבל אני בטוח שבשנים האחרונות יש עליה של אלפי אחוזים בכתבי אישום כאלה.

כשאדם מחזיק מצ'טה על גופו כשהוא הולך לשתות בירה לכולם ברור שזה לא בסדר. גם האלה שנוסעים לפיקניק צריכים לחתוך גבינה ולא עם הידיים. רוב הסיכויים שהראשון יורשע בבית המשפט והשני יזוכה. אבל רגע, מה עם חקירה/מעצר/דיונים בבית המשפט/עלות של עורך דין/משכרות של שופט? כל האלה יתבזבזו במקרה הלא ברור, האפור, שבו יכול להיות שהנאשם נסע לפקניק, אבל ברגע האחרון שינה את התוכניות, או שחלילה נזקק לסכין, כדי לתקן את הרכב. נכון, אם יגיד את זה במשטרה, והמשטרה תשתכנע, לא יוגש כתב האישום. אבל מה אם לא תשתכנע? או שאם חלילה, יש לו ,לאזרח ,עבר פלילי?

הייתי מציע להרים את הרגל מדוושת הגז של כתבי אישום, או לפחות בסיבובים ללחוץ על הבלמים…

 

על הקלות הבלתי נסבלת של ההודאה

השבוע יותר מדי פעמים שומעים על הודאות. אולי שבוע שכזה. כולם רוצים לספר על הדברים שבלב. הבעיה היא לא כשמספרים על מה שעשו, אלא על הדברים שלא עשו. מוסד ההודאה הוא מורכב : יש בו אלמנטים של אמונה, חרטה, ערכים ומה לא. הייתי אומר שיש בו גם אלמנט של הרס עצמי. הרי למה לי לגרום נזק לעצמי, ועוד כשאני מודע לכך שאני גורם נזק? למה לי לספר למישהו (דמות סמכותית בדרך כלל, כמו הורים בילדות) שגנבתי, שדדתי וכו׳? לי אין הסבר. אני מאמין שגם למיטב הפסיכולוגים אין. מה שנשאר זה הניחושים – ״הוא הודה, כי הלחץ של הראיות נגדו היה כל כך חזק, שלא יכול שלא להודות״. השבוע אנחנו מקבלים הצצה נדירה לעולם של אלה שהודו, ולא בגלל המעמסה הנפשית שבביצוע העבירה, אלא בגלל הלחץ החיצוני: הלחץ של גורמי החקירה: משטרה במקרה הזה. בחלק מהמקרים האלה מדובר גם בלחץ פסול – לחץ של אלימות. כשכל רצונו של הנחקר – שהלחץ ייפסק, ואז לאחר שניתנת ההודאה הלחץ נפסק.

שיטת המשפט הישראלית בנויה בצורה כזאת שלא ניתן להרשיע נאשם על בסיס הודאתו בלבד. צריך שיהיה עוד משהו בתיק החקירה שמאפשר הרשעה. התוספת הזאת יכולה להימצא בהודאה עצמה, וגם הודאה נבחנת בזכוכית מגדלת. ואפילו לפעמים נפסלת. ואז הנאשם מזוכה, ומתחיל מדרון חלקלק של חיפוש אחרי אשמים : האשמים במעצר שווא, בהארכת המעצר הכמעט אוטומטית, בטעות בשיקול הדעת בהגשת כתב האישום. השאלה הנשאלת היא מדוע מראש להיכנס לסבך הזה של ״אולי התיק יפול״? הרי יותר פשוט לבסס את התיק על ראיות חיצוניות – עדויות, ראיות פורנסיות וכד׳. ובכן כאן קבור הכלב…  טוב לא כלב , אלא התקציב, והמאמץ. המאמץ שבהשגת ראיות מוצקות הלא ניתנות לפרשנות רחבה. עולם החקירות, כמו עולם של המשפט הוא עולם דינמי, משתנה, צועד קדימה עם הטכנולוגיה, ושינויים בתפיסת העולם. הוא דורש גם מגורמי החקירה לצעוד קדימה. לפעמים אין כוח לצעוד, עדיף לשבת בקורסה.

דבר נוסף גורם לי צער. צער אמיתי. לעולם נדע על פאשלות כאלה בדיעבד. כשההליך יסתיים, כשמישהו ישים לב. לעולם יספרו לנו, שמדובר בפרשה משנת 199x ושמאז הדברים השתנו. לעולם נגלה שיש דברים שלא משתנים. האמביציות נשארות אמביציות, הסורגים באותו העובי, והעוגיות ממצמצות לילדנו, כמו שעשו לנו.

חקירה משטרתית: זימנו אותי , חקרו אותי, מה עכשיו?

ההליך הפלילי הוא בעצם תהליך שבו נוטלים חלק מספר גורמים:

המשטרה – פותחת בחקירה, אוספת ראיות, ומבצעת פעולות החקירה שונות ומגוונות (חיפוש, מעצר, עימותים, מסדרי זיהוי וכו')וזאת במסגרת הסמכויות שהחוק מעניק.

האזרחים – המתלוננים, החשודים והעדים. לכל אלה תפקיד משלו בהליך, אך בסופו של הדבר האנשים האלה הם אלה גם שיגיעו לבית המשפט.

המומחים למיניהם – אנשי מקצוע, שלהם אין נגיעה אישית לתיק, ומתוקף תפקידם הם אחה שמחווים את דעתם בתחום מקצועיותם – למשל רופא  שכותב תעודה רפואית, מהנדס שחתום על תוכנית בניה וכו'. גם כל האלה עשוים למצוא את עצמם בבית משפט בבוא העת.

הפרקליטות/התביעות: הגורם שאחראי על ההחלטה להגיש כתב האישום ועל ניהול של התיקים בבית המשפט מטעם המדינה.

לרוב האזרח מן השורה בא למגע עם ההליך הפלילי רק כמתלונן, עד או חשוד. מעמדו של קורבן העבירה בהליך פלילי בעייתי לכשעצמו ועל זה כבר כתבתי כאן, לכן נדבר על שני הסטטוסים הנותרים:

החשוד – אדם שלגביו קיים חשד כי הוא ביצע עבירה פלילית, ומתנהלת נגדו חקירה.
עד – אדם שהיה עד לאירוע פלילי נשוא החקירה.

חשוב להבין כי החשוד איננו נאשם (במובן אשם), וכל עוד לא הוכרע דינו הוא נהנה מחזקת החפות או במלים פשוטות: כל אחד מאיתנו חף משפע כל עוד לא הוכח אחרת.

נניח כי נחקרת כחשוד – בסוף החקירה שוחררת בכתב הערובה עצמית או מישהו "חתם עליך" : מה עכשיו?

קודם כל שוחררת :-), בשלב הבא המשטרה תמשיך לאסוף מראיות, ובסופו של הדבר תחליט על סגירת התיק או העברה לתביעה (פרקליטות/תביעות) לצורך בחינת החומר והחלטה האם להגיש כתב האישום. על כך אתה אמור לקבל הודעה. אין לאזרח יכולת להשפיע על ההחלטה להעביר את התיק לגורם תביעתי, שכן מדובר בהחלטה מקצועית של המשטרה. כמובן לכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל אעסוק כאן בשוליים.

במידה והתיק נסגר, ייתכן ויהיה לך תיק ברישום פלילי, שהמשטרה מנהלת. לא אמורה להיות לכך שום השפעה על חייך. גם כאן יש יוצאים מן הכלל, אבל על כך לא ארחיב כאן.

במידה והוחלט על הגשת כתב האישום נגדך, את/ה אמור/ה לקבל על כך הודעה. בעבירות מסוג מסוים, יש לך זכות שימוע : את/ה מוזמן לנסות ולשכנע למה לא להגיש נגדך כתב האישום. הזכות היא לא אוטומטית.

הסיפור עם עדים הרבה יותר פשוט : באו מסרו את עדותם במשטרה (המונח הנכון מסרו את הודעותיהם) ואחר כך הם יעידו בבית משפט.