על הנידוי.

חברה, המענישה את הפרט, בטוחה כי דרך השיקום שלו תהיה סלולה ו"בטוחה" – הוא ישב בכלא,  הוא ישתקם ואז הכל יהי בסדר: הוא יפנים את חומרת מעשיו, ועצם היותו מבודד ממנה הוא יתגעגע: הוא יתגעגע לריחות של המאפיה, לתזיזתיות של המלצריות, לרעש של מכוניות, להמולה של העיר ולקלות שבה ניתן לשלוף את הכסף מכספומט. אבל מה קורה, כאשר הפרט מחליט שיש לו דעה משלו בנושא?ומה קורה כשהוא מחליט לנהוג לפי מידות המוסר משלו, שאנן מידותיה של החברה?

חבר שלי , איש חכם ובעל מידות ואיננו איש שגרתי. אבל הוא איש המערכת. והמערכת מתקשה לבלוע אותו כפי שהוא : מחוספס, ערמומי במקצת ושומר על האינטרסים משל עצמו. והמערכת, גדולה ככל שתהיה מתקשה לספר אותו בתספורת הסטנדרטית. היא מנסה לנגוס ממנו את הטוב שבו, ומנסה לעכל את חוסר סטנדרטיות שלו, אבל היא נסוגה אחורה . כי בסופו של דבר, הפרט, אשר ניצב מול החברה במלוא עוצמתו, ישמור על היחודיות שבו, על כל גווניה.

כך גם ההוא שהחברה החליטה להענישו. הוא יתפתל, ינסה להסתגל למצב החדש, ינסה לרמות, ינסה להעמיד את פני בעל הברית, אבל בתוך תוכו הוא יהיה, כפי שהוא  – עם אישיות מורכבת עם מושגים שיכול להיות שמיובאים ממקום אחר, מזמנים שכבר עברו מן העולם – כמו למשל מעולם הפשע הרוסי שאיננו עוד – והוא יתייצב איתן מול מערכת ה"שיויונית" נטולת אבחנה ורצון להתעמק.

ואז יתחיל המחול הבלתי פוסק של נימוקים רציונליים מדוע "יש להחמיר עם העבריין", מדוע "החברה מעוניינת בהרחקתו".

מעניין שכדי להרגיש דחוי לא חייבים לחטוף מאסר עולם…..

השאר תגובה