חובת ההנמקה או “למה מי אתה?”

האדם זקוק להקשבה. אדם שנעמד על רגליו וזועק את זעקתו, זקוק יותר מכל להתייחסות לדבריו. על אחת כמה וכמה כאשר עומדים לחרוץ את דינו. בין אם הוא עשה משהו רע ובין אם לאו. זאת הסיבה שעל כל דמות סמכותית (מורה, שוטר, הורה) דמות, שבידיה הכוח לעשות לנו משהו, שאולי לא נעים לנו במיוחד, לשמוע ולהחליט בהתאם לטענותינו: “אבא, לא עשיתי את זה”, “המורה איחרתי כי היו פקקים” “השוטר, אשתי בחדר הלידה”. הציפיה שיתייחסו לאותם דברים שאנחנו אומרים, ישקלו אותם ורק אז יחליטו. כי הרי אם זה לא משנה מה אנחנו אומרים, אז למה לבזבז מלים לריק.זאת כנראה הסיבה, שכל רשות במדינה מחויבת להחליט לאחר שטוענים בפניה. קוראים לזה “זכות השימוע”. לא יפוטר עובד, לפני שיערך לו השימוע, לא יינתן הדו”ח תנועה לפני ששמעו את הנהג, ולא תבוטל הצפיה בטלויזיה לפני שהילד יאמר את דברו.

אבל מה קורה בלבו של השומע? האם החליט לפני ששמע? האם כל מה שיגיד “הנאשם” לא ישנה את ההחלטה, שהתגבשה כבר בלבו? הרי אם החליט, מה זה משנה מה נגיד?

גם אם ההחלטה כבר נפלה, וגם אם דברינו נופלים על “אוזניים ערלות”, ניתן למצוא מגן ומושיע בעקרון נוסף שמגן על החלש – "חובת ההנמקה". אותו אחד, ולא משנה מי הוא וכמה כסאו רם, חייב לנמק את החלטתו. ולהתייחס לאותם דברים שאמרנו. בלי שהתייחס , כאילו לא קיימים.

לא תמיד מנצחים. לא בכל ויכוח. אבל כל עוד התייחסו אלינו, אנו מרגישים שנעשה צדק. לפחות ככה אנחנו חושבים.

השאר תגובה