על הדוכן. (על חקירה נגדית של עורך דין פלילי וטכנולוגיה)

הכותרת הזאת לכדה את עיניי בעיצומו של החג.  למתעצלים  אסביר – המסר המרכזי שדינם של עורכי הדין בעידן הטכנולוגי להיעלם. לפחות לאלה שעוסקים במתן שירותים טכניים- ניסוח של חוזה סטנדרטי או בדיקת זכויות לפני קניית הדירה. אבל הדוגמה הבאה ממחישה אולי יותר מכל שעורכי הדין נחוצים, והטכנולוגיה לא תמיד תשובה מתאימה.

לכתבה הזאת ובלי שום קשר אליה, קדם ויכוח ציבורי ער על הדרך שבה נחקרה המתלוננת בתיק אונס אכזרי בבית המשפט. תחקיר על החקירה בבית המשפט המחוזי נמצא כאן.

אבהיר כמה דברים מראש:

  1. הפוסט הזה איננו מיועד לאנשים מתחת לגיל 18.
  2. חוסר ידע איננו בורות.
  3. אני סנגור ונקודת הראיה שלי היא של ההגנה.

נתחיל מהחוק. כן, אותה התנהגות שאסורה.

סעיף 345 לחוק העונשין  התשל"ז 1977:

345. (א)  הבועל אשה –

(1)   שלא בהסכמתה החופשית;

.…………

 הרי הוא אונס ודינו – מאסר שש עשרה שנים.

    ………….

          (ג)   בסימן זה –

          "בועל" – המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה;

השמטתי את הדברים הפחות רלוונטיים של הסעיף לצורך הדיון.

המסקנה היחידה  שעולה מקריאת הסעיף , הברורה לכל בר דעת צריכה להיות : אם לא "בעל" אז לא אנס. אחזור על זה – אם לא עשה את מה שהחוק אוסר לא מגיע לו לשבת בכלא 16 שנים (אגב הרבה יותר במקרה הזה, אבל לא ניכנס לדיון הזה כרגע)

ועכשיו נחזור לסנגור. אחזור על אותה קלישאה, אותה סיסמה, אותו פזמון –  מי שלקח על עצמו לייצג נאשם בעבירה פלילית חייב/מחויב/ אוי ואבוי לו אם לא/מצופה ממנו (תבחרו את הרצוי) שיעשה הכל כדי להביא את תוצאה משפטית הכי טובה ללקוח שלו. וכמו שכולכם יודעים במשפט הפלילי מספיק שהנאשם יטיל ספק סביר – ספק שהאיש לא עשה את מה שכתוב למעלה – כן ספק שהוא לא בעל. ואם השופטים ישתכנעו שקיים ספק כזה השופטים יזכו את הנאשם. וכך זה צריך להיות.  אחרת מספיק אחד שלא עשה ויישב בכלא כדי שכולנו נמרוט שערות ראשנו ונגיד  : איך יכולנו? לצערי  הרב, האנושות לא המציאה שיטה לבירור האמת טובה יותר מחקירה, מההתרשמות של האחר (שופטים בשיטה שלנו , חבר המושבעים בשיטה האמריקאית) ומהתמודדות עם השאלות הקשות.

לאלה שרוצים להתעמק במה נאמר באותו הדיון  ודעה נוספת של עו"ד יאיר רגב  מוזמנים לעיין  כאן.

ואל תטעו – אני מבין ללבה של המתלוננת.

בין מניקור לתיק פלילי

 לא טעיתי. השאלה המקורית שנשאלתי במהלך הפעילות מטעם הסנגוריה הציבורית בבית ספר היא "האם מותר לי לשאת פצירה?".

מאחר ובדקדקנות עסיקנן, נשאלת השאלה האם כל נער/חייל/בעל/זמר צריך עורך דין פלילי צמוד?

בלי לפגוע בפרנסתי ופרנסת חבריי למקצוע, התשובה היא – לא. מספיק שכל – שכל ישר, הגיון פשוט.  אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולצערי ככל שהמדינה מחליטה על הכרזת מלחמה על נושא מסוים, שחור בעיניה של המדינה, ויש רק שני צבעים. הגוונים הם נחלת "חלשים", "מתחכמים", "ומתפלספים".

אני לא מכיר את הסטטיסטיקה העדכנית של כתב האישום שהוגשו בנושא החזקת סכינים, אבל אני בטוח שבשנים האחרונות יש עליה של אלפי אחוזים בכתבי אישום כאלה.

כשאדם מחזיק מצ'טה על גופו כשהוא הולך לשתות בירה לכולם ברור שזה לא בסדר. גם האלה שנוסעים לפיקניק צריכים לחתוך גבינה ולא עם הידיים. רוב הסיכויים שהראשון יורשע בבית המשפט והשני יזוכה. אבל רגע, מה עם חקירה/מעצר/דיונים בבית המשפט/עלות של עורך דין/משכרות של שופט? כל האלה יתבזבזו במקרה הלא ברור, האפור, שבו יכול להיות שהנאשם נסע לפקניק, אבל ברגע האחרון שינה את התוכניות, או שחלילה נזקק לסכין, כדי לתקן את הרכב. נכון, אם יגיד את זה במשטרה, והמשטרה תשתכנע, לא יוגש כתב האישום. אבל מה אם לא תשתכנע? או שאם חלילה, יש לו ,לאזרח ,עבר פלילי?

הייתי מציע להרים את הרגל מדוושת הגז של כתבי אישום, או לפחות בסיבובים ללחוץ על הבלמים…

 

על אולמות

אני מתרוצץ בין אולמות של שופטים. כל יום והרבה. הם שונים האולמות האלה. לפעמים זה חדר קטן, לא מאוורר, עם הרבה מאוד אנשים שבאים לאכול את הדייסה שהם בישלו לעצמם או המדינה בישלה להם, ולפעמים זה אולם גדול, ממוזג ויש בו אוירה ממלכתית, מהולה בהרגשה של יציבות. אני מעדיף את האחרונים. בהם אתה תמיד מתרגש, ומצפה שישמעו את טיעונייך, וההחלטה שיקבלו תתייחס לאותם הטיעונים שטענת, תהיה מנומקת וחכמה, גם אם לא לטובתך.

באלה הקטנים, יש הרגשה של דוחק, יש ריח של זיעה, והנאשמים מסיתים מבט, אלא אם כן הם לקוחות שלך.  באלה אתה מרגיש שהזמן דוחק, שיש לך עוד דיונים, ושהשעון מתקתק. ובאלה הכי קשה לעבוד. הדלת המסתובבת מושכת את תשומת לבם של כל הנוכחים, תובע עם ערימת התיקים על השולחן פותח כבר את 2 כפתורים בחולצתו על מנת להצטנן, והעניבה השחורה על צווארו נראית יותר כחבל מאשר כאנכרוניזם קולוניאלי. הוא לא מספיק, מסכן, לחלק את הקשב לכולם: רבבות הנאשמים,  עורכי דין, כולם מסתערים עליו.

כן, אני יודע שהשנה היא 2013, ומהירות האינטרנט כבר עברה 100 MB, ובכביש 6 מותר לנסוע 110 קמ"ש. אני רק מקווה של"הוא" למעלה יש מזגן, קלדנית יעילה, ואין לו הרבה תיקים על הראש. והעיקר שיש לו סבלנות אלינו, עם הצרות שלנו, עם החרטות ואהבות, שגיאות ומעשי גבורה, מחלות ושמחות…

86400 שניות של סבל או מעצר ל 24 שעות.

86400 שניות יש ב-מעצר ל 24 שעות. תסכימו איתי שזה הרבה. ועכשיו תכפילו את הזמן הזה במכפלות של ריח חריף של ליזול, מיטה מבטון, רעש של דלתות, חיוכים, לרוב לא אינטלגנטיים,של אנשי שב"ס, העדר תקשורת עם העולם החיצון, רופא מתוסכל, שרק שבץ מוחי מבחינתו מצריך טיפול, וכל זה בלי פיסת שמיים. קיבלתם גהנום בעודכם חיים. אבל מילא חטאתם, או לפחות שמישהו יגיד שחטאתם.

למשטרה יש סמכות להעביר אתכם מסע בזמן. לאי שם בשנות ה-30, אולי אפילו במאה הקודמת, או  לפני כן. למשטרה יש זכות לעשות את זה. זה החוק. זה נקרא מעצר ל-24 שעות לצורכי חקירה. לפני שמביאים בפני שופט. לפני שמישהו יסתכל בחומר של המשטרה ויגיד האם יש בדל של ראיה, אותו "חשד סביר" שבגללו עצרו אתכם. אבל מה קורה אם אין? מה קורה אם טעו? מישהו יחזיר לכם את היממה הנוראית הזאת? צר לי לאכזב אתכם.

המעצר המדובר הוא סמכות בלעדית של המשטרה. מי שמחליט עליו הוא קצין משטרה זוטר, קצין חקירות בדרך כלל. החלטתו אמורה להיות נקיה משיקולים זרים, הוא אמור להיות מעין "שופט" ואפילו לשמוע טענות של עצור, אם יש כאלה. רגע, הוא לא שוטר? הוא לא זה שאמור להשיג את הראיות?

אני לא מפקפק ביושרם של כל קציני חקירות, אפילו לא ביושרם של רובם המכריע. ואני לא מדבר על המיעוט הקטן, שעוצר כדי לעצור. אני מדבר על רוב האנשים שאותם אני מכיר. הם אינטלגנטיים, חכמים, בעלי משפחות. הם אפילו לפעמים עורכי דין. אבל הם אדישים. ואהדישות  הזאת גרועה יותר מהרבה דברים.

ועכשיו תרשו לי לחדש לכם: יש הרבה מעצרי שווא. אלה, הנעצרים בלילה בהינף יד של אלה שחזקת החפות מהם והלאה, שרואים את עצמם כ"אנשי שטח" ואת החוקרים כ"טפלונים", "נאונים" ו"חננות". אלה שראיות בשבילם הם פרק בשיעור משעמם בבמרכז ללימודי משטרה. ואז בבוקר צריך לשחרר את העצורים. בערבויות שונות ומשונות ובלעדיהן. וגם בלי שמישהו יקבע שחטאו.

ומה עם 86400 שניות של החיים ללא אור? לא נורא.

 

שם ושם משפחה
כתובת Email
איך אני יכול לעזור?
מספר הטלפון
?
נא הכנס/י מספר הטלפון

חובת ההנמקה או “למה מי אתה?”

האדם זקוק להקשבה. אדם שנעמד על רגליו וזועק את זעקתו, זקוק יותר מכל להתייחסות לדבריו. על אחת כמה וכמה כאשר עומדים לחרוץ את דינו. בין אם הוא עשה משהו רע ובין אם לאו. זאת הסיבה שעל כל דמות סמכותית (מורה, שוטר, הורה) דמות, שבידיה הכוח לעשות לנו משהו, שאולי לא נעים לנו במיוחד, לשמוע ולהחליט בהתאם לטענותינו: “אבא, לא עשיתי את זה”, “המורה איחרתי כי היו פקקים” “השוטר, אשתי בחדר הלידה”. הציפיה שיתייחסו לאותם דברים שאנחנו אומרים, ישקלו אותם ורק אז יחליטו. כי הרי אם זה לא משנה מה אנחנו אומרים, אז למה לבזבז מלים לריק.זאת כנראה הסיבה, שכל רשות במדינה מחויבת להחליט לאחר שטוענים בפניה. קוראים לזה “זכות השימוע”. לא יפוטר עובד, לפני שיערך לו השימוע, לא יינתן הדו”ח תנועה לפני ששמעו את הנהג, ולא תבוטל הצפיה בטלויזיה לפני שהילד יאמר את דברו.

אבל מה קורה בלבו של השומע? האם החליט לפני ששמע? האם כל מה שיגיד “הנאשם” לא ישנה את ההחלטה, שהתגבשה כבר בלבו? הרי אם החליט, מה זה משנה מה נגיד?

גם אם ההחלטה כבר נפלה, וגם אם דברינו נופלים על “אוזניים ערלות”, ניתן למצוא מגן ומושיע בעקרון נוסף שמגן על החלש – "חובת ההנמקה". אותו אחד, ולא משנה מי הוא וכמה כסאו רם, חייב לנמק את החלטתו. ולהתייחס לאותם דברים שאמרנו. בלי שהתייחס , כאילו לא קיימים.

לא תמיד מנצחים. לא בכל ויכוח. אבל כל עוד התייחסו אלינו, אנו מרגישים שנעשה צדק. לפחות ככה אנחנו חושבים.

לך, סגן ניצב מצפון הארץ.

מאחר ואני יודע שבין קוראיי יש לפחות סגן ניצב אחד, החלטתי לכתוב לו מכתב כמעט אישי:

"שלום לך עמיתי לשעבר וחברי! מאחר ואני יותר ממשוכנע שתגיע רחוק, החלטתי לכתוב לך מספר מילים, כי מה שכואב לך, כואב גם לי, ואולי מבט מפוקח קמעה, מבחוץ, יעזור לך להבין איך לא לאבד את מה שאני אוהב בך כל כך – המסירות, היושר, והערכים. שיהיה לך ברור, הגם כשאני ניצב מהצד השני , אני ממשיך להיות אזרח, שרוצה משטרה מקצועית, ממוקדת, וזוכה לאימון האזרח. אבל כדי שזה יקרה, אל לך להתעלם מהתחושה הקשה של הצד השני:

1. אתה בחור צעיר, ממוקד מטרה, הבונה קריירה. בדרך הקשה הזאת, אתה נאלץ להתכופף בפני הממונים עליך, הדורשים ממך לשפר את הישגיך, לעתים על חשבון של הערכים שלך, ועל חשבון של ״אני מאמין שלך״, ותמיד על חשבון חיי המשפחה שלך. אני מבין אותך, ומעריך אותך, אבל נראה לי שעם הזמן, שכחת את מה הביא אותך מלכתחילה למקום שבו אתה נמצא היום, ההבנה העמוקה שלך ש״בכל מקרה מישהו צריך לעשות את זה, אז למה לא אני, הרי אני אעשה את זה יותר טוב מאחרים״ התרחקה ממך, ופתאום מה שנשאר, זה רק שיקולי רווח והפסד ושיקולי קידום.

2. ברגע שאתה כזה אין שום סיבה שפקודייך, שוטרייך, יהיו שונים ממך. הרי הם רואים, ששעות העבודה המטורפות שלך לאו דווקא מעידים על העשייה, והישיבות המרובות שבהם אתה משתתף לעתים קרובות נועדו רק לדבר אחד – להתקיים, הרי מזמין הישיבה והמשתתף בה יודעים שהיא לא תניב שום דבר חוץ מפרוטוקול עקר. לכן אל לך, חברי היקר, לדרוש יצירתיות ומעוף בעבודתם של אלה שלפני שניה אמרת להם שכל צעד שהם עושים עלול להסתיים במקרה הטוב במשפט משמעתי ובמקרה הרע בפיטורין, שהרי היצירתיות היא נחלת המנסים וטועים, ומי מהממונים עליך רוצה לטעות ולהסביר את הטעויות לממונים של הממונים,  והרי לניסויים אין זמן לאף אחד.

3. צר לי ידידי, אבל יש לי חשש שאינך מבין את המציאות כפי שהיא באמת. לו היית רואה אותה, היית מבין שחוקיה של המדינה לא מאלצים שופט לתלות כל גנב, וכי השיקום של העבריינים הם חלק מאותו האינטרס הציבורי שעליו אתה מגן בחירוף נפש.

4. דע לך, ידידי, כשישבת בכיתה הסמוכה בקורס קצינים, ולמדת את תורת טיפול בהפס"ד (הפרות הסדר), וכשתיפעלת ניידות בזירת אירוע פלילי מורכב, חשבת על איך לעייל את העבודה, אבל שכחת את המטרה – שכחת, שאתה צריך להוכיח שהעבריין הוא זה שביצע את העבירה ולא ההיפך, אני האזרח צריך להצטדק בפנייך ולהוכיח "שאין לי אחות".

5.נדמה לי ידידי, שעוד לא התבגרת, עוד לא סיימת את הפרק ה"הצבאי" בחייך. אני בטוח שתסיים אותו, אני רק מאחל לעצמי, שעדיין תהיה שם, רחום, בעל רצון לעזור לאזרח, ומבין שהמדינה נועדה לעזור לנו, לאזרחים הפשוטים, ולא נולדנו להיות "מנופנפים" כל פעם שיש לנו בעיה.

5. נכון, אני לא צריך ללמד אותך איך לעבוד, אבל שומר אחי אנכי!, כבר אמרנו?."

מחר הם לא שם.

בן של חברי הוא בן 13. הוא ילד פיקח, ונבון. הוא בן של עולה, אבל הוא יליד הארץ. הוא בחור עדין, נעים הליכות, ולבריות, ואפילו המשבר של "טיפש עשרה" אצלו לא חריף, "מעודן" קמעה. והוא לומד בפנימיה צבאית. אביו, הגאה בבנו מספר,כי היתה תחרות של עשרות למקום אחד, והעלם הצעיר עבר אין ספור מבחנים פסיכוטכניים, פסיכולוגיים והשד יודע מה, כדי להתקבל לשם. הילד מרוצה, והאב הגאה, לאחר שהתגאה בבנו, עצר לשניה ואומר בחצי צחוק :"טוב, הבטיחו לו כי  יהיה סגן אלוף, וחבר כנסת, לגבי האלוף אמרו שזה עדיין לא בטוח… תסתכל: אם לא עמדת במגרש מסדרים בבה"ד 1, מה הסיכוי שתצליח כאן?" ואני שואל : מה באמת הסיכוי?

אני יודע, צה"ל הוא צבא העם, וכור היתוך. גם אני הרגשתי על בשרי את "מיטת הסדום" של הקניית הערכים אחידים, המאחדים, יש לומר. שלא יהיה ספק, אני חושב שהשירות בצבא הוא הכרחי, חובה, ומקנה להוויה הישראלית טעם של "פעם". אבל במבט קצת יותר בוחן, ביקורתי יותר, אני רואה, כיצד קברנטיה של הספינה הנקראת מדינת ישראל הופכים את "החופשי", "האחר" לסיבה לשים כומתה על הראש בפני "דן יחיד" בדין משמעתי. ואני לא אוהב את זה. אני לא אוהב שציפי הפסידה (לא שאני מחבב את המפלגה הזאת), אני לא אוהב שאנסטסיה חושבת שיש לה בלעדיות על הנורמה, (ויש מי שמקשיב לה) ואני לא אוהב שמי שקיבל החלטות באסון הכרמל, היום יכול לרפד כסא חדש בכל מיני מקומות מפתח. השבוע מישהו מ"הפועלים השחורים" של משטרת ישראל אמר לי "אנחנו סובלים מהם, הם באים והולכים ואנחנו נשארים, לעשות את העבודה, מחר הרי הם לא שם…"

מי שיכול לעקוב אחרי הקרוסלה הבלתי פוסקת של התפקידים במשטרת ישראל, יראה כי פרקי הזמן של התפקידים של הקצונה הבכירה במשטרה הולכים ומתקצרים. ואיתם הולכות ומתקצרות   המחויבות, ויכולת לקחת אחריות.

אין לי ספק שהעלם הצעיר, יהיה קצין מוצלח, מפקד דגול, ואני מאחל לו כי יהיה גם חבר כנסת מצוין. אבל אולי עדיף שזה לא יהיה כל כך מהר?…

 

 

נוהליה של מנהליה

מישהו יודע האם המשטרה מחויבת לקבל תלונה? או שמא יכולה לנפנף את האזרח הפוקד את התחנה ולשלוח אותו לתחנה במקום מגוריו, בטענה כי "תגיש תלונה לפי מקום מגורייך"? עד לאחרונה חשבתי שגם אני יודע איפה לחפש את המידע הדרוש: באתר של משטרת ישראל:www.police.gov.il. אבל לאחרונה קרה משהו. המשטרה עיצבה מחדש את האתר שלה , וראו איזה פלא, כל נוהלי משטרת ישראל ישראל, לרבות האלה שלא מסווגים נעלמו ממנו. רוצים דוגמא? בפוסט הזה הפניתי את כל המעוניינים לפקודה של מטה הארצי- " הטיפול בתלונה ובתיק חקירה", אשר מחייב את משטרת ישראל בטיפולה באזרח. לא ניתן למצוא את הנוהל היום באתר המשטרה…לדברי מביני עניין, מדובר ברה-ארגון של האתר, לאחר שהתגלה שהיו הרבה נוהלים מסווגים באתר של המשטרה, הנוהלים הורדו, ולאחר שיעברו בחינה מחדש יועלו.

בנגוד לנטען, האמת נראית לי יותר טריויאלית . לא מתאים למשטרת ישראל שיבקרו אותה בגלל נוהליה שלה, שלהם היא מחויבת. אז נכון,  יש חוק חופש המידע. והסעיף 6 (א) לחוק קובע כי "(א) רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור." אז מה? יש גם סייג בחוק :

סעיף 8
"ימדע על אודות שיטות עבודה ונהלים של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק, או שיש לה סמכות חקירה או ביקורת או בירור תלונות על פי דין, אם גילויו עלול לגרום לאחד מאלה:
(א)פגיעה בפעולות האכיפה או הביקורת או בירור התלונות של הרשות;
(ב)פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן;
(ג)גילוי או מתן אפשרות לגלות את קיומו או זהותו של מקור מידע חסוי;"

המשטרה לא מפרה את החוק, חלילה, היא מאפשרת להגיש בקשה לפי חוק חופש המידע לכל המבקש. היא גם שומרת לעצמה זכות לא למסור למסור את המידע כאמור. ולשאלה למה המשטרה סבורה כי הנוהל הזה יכול לפגוע ב"פעולת האכיפה" לי אין תשובה.

אז נכון, אני בעל אינטרסים. כאחד שהדיו במכתב ההתפטרות שלו טרם יבש, וכאחד שעבודתו הוא להגן על אנשים, שהרשות החליטה להעמידם לדין, עליי לוודא שהרשות (המשטרה במקרה הזה) פעלה כדין. אבל כאזרח, שרוצה לדעת את זכויותיו, זאת זכותי הלגיטימית – לצפות כיצד הרשות תנהג בי במקרה שהיא תחליט לצמצם את המרחק המיוחל ביני לבין זרועותיה "החובקות". והזרועות שלה "חובקות". לפעמים הרבה מעבר לנדרש. לכן ראוי, כדי ש"הגולם לא יקום על יוצרו", לתת "ליוצרו" את האפשרות להגביל את כוחו של "הגולם".

ולכן, לא כדי להתריס, כאן הנוהל הטריוויאלי הזה, "הסודי" שמסביר שאת התלונה השוטר חייב לקבל, הגם שאינו חושב, שמדובר בעבירה פלילית….

עדכון 19/06/2012: באתר משטרת ישראל הועלו בשעה טובה נוהלים שהורדו זה מכבר. ובא לציון גואל.

על הנידוי.

חברה, המענישה את הפרט, בטוחה כי דרך השיקום שלו תהיה סלולה ו"בטוחה" – הוא ישב בכלא,  הוא ישתקם ואז הכל יהי בסדר: הוא יפנים את חומרת מעשיו, ועצם היותו מבודד ממנה הוא יתגעגע: הוא יתגעגע לריחות של המאפיה, לתזיזתיות של המלצריות, לרעש של מכוניות, להמולה של העיר ולקלות שבה ניתן לשלוף את הכסף מכספומט. אבל מה קורה, כאשר הפרט מחליט שיש לו דעה משלו בנושא?ומה קורה כשהוא מחליט לנהוג לפי מידות המוסר משלו, שאנן מידותיה של החברה?

חבר שלי , איש חכם ובעל מידות ואיננו איש שגרתי. אבל הוא איש המערכת. והמערכת מתקשה לבלוע אותו כפי שהוא : מחוספס, ערמומי במקצת ושומר על האינטרסים משל עצמו. והמערכת, גדולה ככל שתהיה מתקשה לספר אותו בתספורת הסטנדרטית. היא מנסה לנגוס ממנו את הטוב שבו, ומנסה לעכל את חוסר סטנדרטיות שלו, אבל היא נסוגה אחורה . כי בסופו של דבר, הפרט, אשר ניצב מול החברה במלוא עוצמתו, ישמור על היחודיות שבו, על כל גווניה.

כך גם ההוא שהחברה החליטה להענישו. הוא יתפתל, ינסה להסתגל למצב החדש, ינסה לרמות, ינסה להעמיד את פני בעל הברית, אבל בתוך תוכו הוא יהיה, כפי שהוא  – עם אישיות מורכבת עם מושגים שיכול להיות שמיובאים ממקום אחר, מזמנים שכבר עברו מן העולם – כמו למשל מעולם הפשע הרוסי שאיננו עוד – והוא יתייצב איתן מול מערכת ה"שיויונית" נטולת אבחנה ורצון להתעמק.

ואז יתחיל המחול הבלתי פוסק של נימוקים רציונליים מדוע "יש להחמיר עם העבריין", מדוע "החברה מעוניינת בהרחקתו".

מעניין שכדי להרגיש דחוי לא חייבים לחטוף מאסר עולם…..

על הקלות הבלתי נסבלת של ההודאה

השבוע יותר מדי פעמים שומעים על הודאות. אולי שבוע שכזה. כולם רוצים לספר על הדברים שבלב. הבעיה היא לא כשמספרים על מה שעשו, אלא על הדברים שלא עשו. מוסד ההודאה הוא מורכב : יש בו אלמנטים של אמונה, חרטה, ערכים ומה לא. הייתי אומר שיש בו גם אלמנט של הרס עצמי. הרי למה לי לגרום נזק לעצמי, ועוד כשאני מודע לכך שאני גורם נזק? למה לי לספר למישהו (דמות סמכותית בדרך כלל, כמו הורים בילדות) שגנבתי, שדדתי וכו׳? לי אין הסבר. אני מאמין שגם למיטב הפסיכולוגים אין. מה שנשאר זה הניחושים – ״הוא הודה, כי הלחץ של הראיות נגדו היה כל כך חזק, שלא יכול שלא להודות״. השבוע אנחנו מקבלים הצצה נדירה לעולם של אלה שהודו, ולא בגלל המעמסה הנפשית שבביצוע העבירה, אלא בגלל הלחץ החיצוני: הלחץ של גורמי החקירה: משטרה במקרה הזה. בחלק מהמקרים האלה מדובר גם בלחץ פסול – לחץ של אלימות. כשכל רצונו של הנחקר – שהלחץ ייפסק, ואז לאחר שניתנת ההודאה הלחץ נפסק.

שיטת המשפט הישראלית בנויה בצורה כזאת שלא ניתן להרשיע נאשם על בסיס הודאתו בלבד. צריך שיהיה עוד משהו בתיק החקירה שמאפשר הרשעה. התוספת הזאת יכולה להימצא בהודאה עצמה, וגם הודאה נבחנת בזכוכית מגדלת. ואפילו לפעמים נפסלת. ואז הנאשם מזוכה, ומתחיל מדרון חלקלק של חיפוש אחרי אשמים : האשמים במעצר שווא, בהארכת המעצר הכמעט אוטומטית, בטעות בשיקול הדעת בהגשת כתב האישום. השאלה הנשאלת היא מדוע מראש להיכנס לסבך הזה של ״אולי התיק יפול״? הרי יותר פשוט לבסס את התיק על ראיות חיצוניות – עדויות, ראיות פורנסיות וכד׳. ובכן כאן קבור הכלב…  טוב לא כלב , אלא התקציב, והמאמץ. המאמץ שבהשגת ראיות מוצקות הלא ניתנות לפרשנות רחבה. עולם החקירות, כמו עולם של המשפט הוא עולם דינמי, משתנה, צועד קדימה עם הטכנולוגיה, ושינויים בתפיסת העולם. הוא דורש גם מגורמי החקירה לצעוד קדימה. לפעמים אין כוח לצעוד, עדיף לשבת בקורסה.

דבר נוסף גורם לי צער. צער אמיתי. לעולם נדע על פאשלות כאלה בדיעבד. כשההליך יסתיים, כשמישהו ישים לב. לעולם יספרו לנו, שמדובר בפרשה משנת 199x ושמאז הדברים השתנו. לעולם נגלה שיש דברים שלא משתנים. האמביציות נשארות אמביציות, הסורגים באותו העובי, והעוגיות ממצמצות לילדנו, כמו שעשו לנו.