על החקירה ב"מחשכים"

אני אוהב את המדינה הזאת. אהבת אמת. אבל כמו באהבה, אתה מקבל את הצד השני כפי שהוא, אחרת תסיים בטיפול זוגי ארוך טווח. ולכן  גם אני מקבל את  הגברת המגונדרת כפי שהיא. אבל לעתים אני תוהה, האם אותם אלה שטוענים שהם שומרים עליה, ועל האינטרסים שלה, על נכסיה ועל צניעותה, באמת דואגים לאינטרסים שלה?

כולם מזועזעים מפרשת התעללות בתאומים. ואלה הדברים שאנחנו מקבלים מהתקשורת במהלך השבוע האחרון בנוסף לעובדות היבשות  בקיצור נמרץ:

א.שני התאומים הגיעו עם חבלות.

ב. המשטרה פנתה לבית החולים על מנת לקבל את חוו"ד האם מדובר בהתעללות. חוו"ד בנושא זה לא היתה חד משמעית.

ג. המשטרה פנתה למכון לרפואה משפטית – פרופ' היס קבע שמדובר בהתעללות.

ד. המשטרה עצרה את ההורים, חקרה את הסבתא, והאריכה את מעצרם של ההורים.

ה. בית המשפט איפשר נוכחות המומחה מטעם המשפחה בנתיחה, ללא חשיפה לממצאים של פרופ' היס.

ועכשיו יש לי מספר שאלות. כמעט תמימות. למה? למה לנהל את כל החקירה בתקשורת? (אגב אני בטוח שיש עוד פרטים, שלא ציינתי). תגידו "כי זכות הציבור לדעת…". נכון. אבל זאת לא אותה המשטרה שלפני חודש טענה שיש לאפשר לחקור במחשכים? הרי כולם רוצים לדעת רק דבר אחד: האם ההורים התעללו, או לאו? ונראה למישהו שבמצב הנוכחי של החקירה ניתן לברר את האמת? איפה האזנות הסתר, שניתן היה לבצע, איפה היכולות ה"על טבעיות" של המשטרה? אהה. נכון, כל האלה שמורים ל"משפחות הפשע". לא היה מזיק במקרה הזה קצת צניעות, ודאגה אמיתית לציבור. כן, לצאת לציבור עם מסקנות – מוחלטות, ברורות. גם אם זה דורש קצת אורך רוח…

על שקר.

הימים הם ימים של ההתמחות בתביעה משטרתית ועסקינן במתמחה מתלהב שקיבל פעם ראשונה על עצמו לנהל הוכחות בתיק של  התרפצות לרכב. בעודי מכין את התיק שמתי לב לזה שהנאשם היה שיכור כלוט כששני גיבורים מהמשטרה שמו עליו אזיקים (והפעם לא בצחוק, מי שמכיר את שכרון חושים של חשוד שיכור יודע שגם "אלף השוטרים לא יצליחו לעצור אותי"…ואיפה שתה הבחור? בחברת עלמת חן עלומת שם, אי שם בפאב בירושלים. ביום הדיון התייצב הנאשם בליווי בחורה צעירה, לא אותה אחת שחלקה עמו טיפה מרה בלילה בו נעצר על ידי המשטרה, אלא אישה אחרת. התברר גם שהיא אשתו החוקית. במהלך החקירה הנגדית לשאלתי היכן הנאשם היה באותו לילה הלה החל להזיע ולעקם את פיו לכיווני, ואמר לי בלחש : "תשאל אותי מה שאתה רוצה, אני אודה בהכל , רק אל תשאל עם מי הייתי…" האמת בהתחלה לא הבנתי, אבל כשסוף-סוף נפל לי האסימון, ביקשתי מהשופטת לעצור את החקירה הנגדית שלי, וביקשתי בצעד חריג להכריז על הדיון כדיון בדלתיים סגורות (אגב ללא שום סיבה חוקית) . הסנגור שהיה מאוד  "קשוב" לרחשי לבו של הלקוח קפץ פתאום ממקומו ושאל מדוע שהדיון יהיה בדלתיים סגורות.ייאמר לזכותה של השופטת, כי הוציאה את כולם מהאולם ושאלה לפשר מעשיי. כשאני והנאשם הסברנו לה שעוד שאלה אחת שלי על אליבי שלו והבחור ירקוד על מדרגות הרבנות, התחילה לצחוק אבל איפשרה לנהל את הדיון בדלתיים סגורות. האמת – הצילה את נישואיו, אבל הרשיעה בפריצה לרכב.  תגידו שאפשר להשוות בין עבודות שירות לבין העונש בבית. אגב האישה נראתה קשוחה מאוד.ככה שבמקרה הזה אני לא יודע מה יותר עדיף…

ועכשיו לדברים קצת יותר רציניים: קטונתי מלהבין את הפסיכולוגיה של שקר. לעתים אני חושב ששקר משמש  אותנו בחוסר יכולת שלנו להתמודד עם המציאות ולשנות  אותה. היינו רוצים שהשקר שלנו יפוך למציאות , אבל מגבלות הכוח האנושי, אתם יודעים… אתן דוגמא: "אני לא לקחתי את הסוכריה, היא פשוט נחתה לי ביד…" וזה בגיל 4!!

אבל העניינים מסתבכים כאשר אנחנו מתבגרים. כבר לא מדובר ב"נחיתה" ביד של חפץ בעל גוון ורוד , עתיר קלוריות, אלא במצאיות, קרובה למדי למציאות הקיימת, אחרת מי יאמין… למשל "הנאשם לא קיים יחסי המין, אבל ייתכן ולנאשם היה רומן עם המתלוננת…" ולצורך העניין לא מדובר בנאשם ספציפי…

העבודה כחוקר לימדה אותי כמה תובנות בקשר לשקר:

א. האמת מורכבת מהרבה מאוד פרטים, בעוד שהשקר דל. החיים הם צבועניים, מלאי ריחות, נופים וגוונים. לצערנו או לשמחתנו (בחרו אתם) הגם שהיינו רוצים לעקל את הכל, איננו יכולים. התוצאה עגומה מאוד. איפה הצבע, הרגשות והעושר הפנימי של העד שמגמגם על דוכן העדים כאשר הוא משקר?

ב. משום מה, אין אחד שרואה בשקר מעשה מוסרי – גם אחרון הסציופטים רואה בשקר משהו פסול. זה מדהים. אני לא יודע אם זה הצופן הגנטי, אבל רע לנו כשאנחנו משקרים. עד לרמה של לחץ הדם. את הפוליגרף כבר הזכרתי?

ג. האמת המוחלטת קיימת רק בדמיון.

המשפט האחרון הוא תולדה של הבנה שלכל עובדה ניתן לתת מליון וחצי פרשנויות. לכן כנראה כאשר מדובר בשקר, מדובר בצורך פנימי לחלוטין, שמשרת אותנו בהתמודדות עם המצאיות… גם כאשר אנחנו משקרים לעצמנו….

על חובה להתייצב לחקירה או לא?

מכירים את האמהות האלה שאומרות : "אם לא תאכל ,יבוא שוטר" במקרה הזה הכל ברור. המשטרה אוכפת את החוק של האמא "המחוקק" שחוקקה חוק, על פיו הזעטוט חייב לאכול. לעומת זאת השאלה האם אדם חייב להתייצב לחקירת משטרה אינה פשוטה כל כך.

השבוע הנושא עורר ויכוח ציבורי רציני. הראשון היה זה הרב דב ליאור שסירב להתייצב לחקירת משטרה ונעצר, וובעקבותיו היה הרב יעקב יוסף שלבסוף התייצב לחקירת משטרה. בלי להתייחס לעניין החשד כנגד הרבנים אנסה לבחון את החובה של האזרח להתייצב לחקירת משטרה.

המאמר הזה מדבר בעד עצמו. כל ניסיונותיי לבחון את השאלה בפסיקה הקיימת נתקלו בתשובה אחת ויחידה ברורה מאוד: אין בחוק שום חובה להתייצב לחקירת המשטרה. אז נכון שברגע שהאדם נחקר קצין המשטרה יכול להתנות את שחרורו בערובה בכך שיבטיח את התייצבותו לחקירה והליכי משפט. אבל זה אחרי החקירה, ולא לפניה.

ועכשיו קצת לשורש העניין: סמכות העיכוב בסעיף 67 לחוק הסדר הדין הפלילי (מעצרים) קובע כי ניתן לעכב חשוד בביצוע העבירה במספר תנאים. כותרת הסעיף הינה "עיכוב החשוד במקום". מכאן ניתן ללמוד כי מדובר בחשוד שנכוח במקום העבירה, או שיש מפגש בין השוטר לבין החשוד.

זכותה של המשטרה לחקור וגלבות עדויות מעוגנת בפקודת המשטרה סעיף 3 – "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש" גילויין של העבירות זה מילת המפתח לצורך הדיון.

יתירה מזאת, עיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה". החקירה בין היתר כוללת את חקירת החשוד, וגביית הודעתו.

בסופו של דבר התשובה נעוצה, לעניות דעתי בטיב החומר שמהווה יסוד סביר לחשד שהאדם עבר עבירה: אם חזק דיו, במקרה ולא יתייצב לחקירה החשוד יינתן צו המעצר נגדו.

יש למשטרה כלי נוסף, הקרוי מסוף משטרתי או במלים פשוטות – המחשב. במידה והיחידה החוקרת תזין את פרטי האדם שדרוש לחקירה במחשב כל שוטר שיבדוק את החשוד ידע כי לדעת משטרת ישראל קיים החשד והנ"ל דרוש לחקירה. ואז העלילה מסתבכת: ומה אם מדובר בבדיקה במחסום אקראי בצומת תשבי (מישהו יודע איפה זה?) והאדם דרוש לחקירה בדימונה? עוצרים לא עוצרים?

לכן , כאמור, החובה להתייצב לחקירה אינה מעוגנת בחוק או בפסיקה. יחד עם זאת פיתחו רשויות החוק שלל של כלים המאפשרים להכריח את האדם לבוא לחקירה. עד שהמחוקק יחייב….

 

 

 

עיכוב ומעצר

לרשותן של הרשיות החוקרות קיים "סל כלים" העומד לרשותם כדי לבצע חקירה שכמו שציינתי בפוסט הקודם נועד למטרה אחת בלבד – לאסוף ראיות. סל הכלים האלה כולל בתוכו, בין היתר מעצר ועיכוב

"עיכוב" – הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996
במלים פשוטות – ללא אזיקים, עד ל-20 דקות לא כולל חיפוש (פרט למקרים מסוימים, כמו חשד להחזקת סמים, פח"ע) . זמן העיכוב לא כולל חקירה, (על זה אני אדבר בהמשך) ואם מתקיימים תנאים מסוימים בחוק. בערך זה נראה ככה רק ללא חיפוש,המעוכב מובא לתחנת משטרה ונחקר שם על ידי החוקר. חוקר אמור לעמת את החשוד עם החשד לביצוע העבירה, להציג ראיות ולקבל את תגובתו של החשוד בביצוע העבירה. לאחר הצגת הראיות חייבת המשטרה להודיע לחשוד על זכות היוועצות בעו"ד, ולקבל את תגובתו. כן , אני יודע….אבל לאי מתן להיוועץ בעו"ד יש השלכות בהליך המשפטי. כאן המקום להעיר , שאם החשוד נמצא באמצע הליך חקירתי, יש אפשרות לקצין משטרה בדרגת רב פקד לדחות את הפגישה עם עו"ד. אבל למה שמישהו יוותר על הזכות לדבר עם עורך דין שלו? לאחר החקירה יש שתי אפשרויות :
1. שחרור בתנאים או ללא תנאים.

2. מעצר ל-24 שעות. על השחרור בתנאים אני אדבר במקום אחר, כאן אנחנו מדברים על המעצר. סמכות המעצר מעוגנת באותו החוק: בסעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-. 1996 מי שמעוניין יראה את כל התנאים שהחוק דורש לפני שהשוטר מפעיל את סמכות המעצר.חשוב לציין בהקשר הזה כמה דברים: 1. לא ניתן לעצור בעבירות קלות (חטאים למיניהם), אלא רק לעכב. 2. ניתן לעצור גם בעבירות האלה אם השוטר ביקש לעכב והחשוד סירב. עכשיו בחזרה לחדרים אפלים (הם לא באמת אפלים, אבל זה תלוי בתקציב השיפוץ): החשוד נחקר, והוחלט על מעצרו: קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה חייב לראיין אותו. הראיון ע"פ החוק אמור להיות ברגע שהחשוד הובא לתחנה עם האזיקים (במידה ונעצר), אבל בפועל זה נעשה לאחר החקירה.הראיון הזה אמור להיות לפני ההחלטה על המעצר ל-24 שעות. לכן במהלך הראיון יש אפשרות לעו"ד לשכנע לא לעצור את החשוד, בגלל הנסיבות או כל דבר אחר. אני אעיר הערה אישית: הרוב המוחלט של שוטרי משטרת ישראל פועלים לפי החוק, או לפחות מאמינים שהם עושים כך.  מניסיון. המקרים בהם השוטרים עוברים על החוק אינם רבים. יחד עם זאת כל מקרה של הפעלת הכוח שלא בסמכות (למשל בעיכוב ולא במעצר) צריך להדליק נורה אדומה. בהקשר הזה מעניינת הכתבה על המחקר שהתפרסם.







חקירה משטרתית: זימנו אותי , חקרו אותי, מה עכשיו?

ההליך הפלילי הוא בעצם תהליך שבו נוטלים חלק מספר גורמים:

המשטרה – פותחת בחקירה, אוספת ראיות, ומבצעת פעולות החקירה שונות ומגוונות (חיפוש, מעצר, עימותים, מסדרי זיהוי וכו')וזאת במסגרת הסמכויות שהחוק מעניק.

האזרחים – המתלוננים, החשודים והעדים. לכל אלה תפקיד משלו בהליך, אך בסופו של הדבר האנשים האלה הם אלה גם שיגיעו לבית המשפט.

המומחים למיניהם – אנשי מקצוע, שלהם אין נגיעה אישית לתיק, ומתוקף תפקידם הם אחה שמחווים את דעתם בתחום מקצועיותם – למשל רופא  שכותב תעודה רפואית, מהנדס שחתום על תוכנית בניה וכו'. גם כל האלה עשוים למצוא את עצמם בבית משפט בבוא העת.

הפרקליטות/התביעות: הגורם שאחראי על ההחלטה להגיש כתב האישום ועל ניהול של התיקים בבית המשפט מטעם המדינה.

לרוב האזרח מן השורה בא למגע עם ההליך הפלילי רק כמתלונן, עד או חשוד. מעמדו של קורבן העבירה בהליך פלילי בעייתי לכשעצמו ועל זה כבר כתבתי כאן, לכן נדבר על שני הסטטוסים הנותרים:

החשוד – אדם שלגביו קיים חשד כי הוא ביצע עבירה פלילית, ומתנהלת נגדו חקירה.
עד – אדם שהיה עד לאירוע פלילי נשוא החקירה.

חשוב להבין כי החשוד איננו נאשם (במובן אשם), וכל עוד לא הוכרע דינו הוא נהנה מחזקת החפות או במלים פשוטות: כל אחד מאיתנו חף משפע כל עוד לא הוכח אחרת.

נניח כי נחקרת כחשוד – בסוף החקירה שוחררת בכתב הערובה עצמית או מישהו "חתם עליך" : מה עכשיו?

קודם כל שוחררת :-), בשלב הבא המשטרה תמשיך לאסוף מראיות, ובסופו של הדבר תחליט על סגירת התיק או העברה לתביעה (פרקליטות/תביעות) לצורך בחינת החומר והחלטה האם להגיש כתב האישום. על כך אתה אמור לקבל הודעה. אין לאזרח יכולת להשפיע על ההחלטה להעביר את התיק לגורם תביעתי, שכן מדובר בהחלטה מקצועית של המשטרה. כמובן לכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל אעסוק כאן בשוליים.

במידה והתיק נסגר, ייתכן ויהיה לך תיק ברישום פלילי, שהמשטרה מנהלת. לא אמורה להיות לכך שום השפעה על חייך. גם כאן יש יוצאים מן הכלל, אבל על כך לא ארחיב כאן.

במידה והוחלט על הגשת כתב האישום נגדך, את/ה אמור/ה לקבל על כך הודעה. בעבירות מסוג מסוים, יש לך זכות שימוע : את/ה מוזמן לנסות ולשכנע למה לא להגיש נגדך כתב האישום. הזכות היא לא אוטומטית.

הסיפור עם עדים הרבה יותר פשוט : באו מסרו את עדותם במשטרה (המונח הנכון מסרו את הודעותיהם) ואחר כך הם יעידו בבית משפט.