על אולמות

אני מתרוצץ בין אולמות של שופטים. כל יום והרבה. הם שונים האולמות האלה. לפעמים זה חדר קטן, לא מאוורר, עם הרבה מאוד אנשים שבאים לאכול את הדייסה שהם בישלו לעצמם או המדינה בישלה להם, ולפעמים זה אולם גדול, ממוזג ויש בו אוירה ממלכתית, מהולה בהרגשה של יציבות. אני מעדיף את האחרונים. בהם אתה תמיד מתרגש, ומצפה שישמעו את טיעונייך, וההחלטה שיקבלו תתייחס לאותם הטיעונים שטענת, תהיה מנומקת וחכמה, גם אם לא לטובתך.

באלה הקטנים, יש הרגשה של דוחק, יש ריח של זיעה, והנאשמים מסיתים מבט, אלא אם כן הם לקוחות שלך.  באלה אתה מרגיש שהזמן דוחק, שיש לך עוד דיונים, ושהשעון מתקתק. ובאלה הכי קשה לעבוד. הדלת המסתובבת מושכת את תשומת לבם של כל הנוכחים, תובע עם ערימת התיקים על השולחן פותח כבר את 2 כפתורים בחולצתו על מנת להצטנן, והעניבה השחורה על צווארו נראית יותר כחבל מאשר כאנכרוניזם קולוניאלי. הוא לא מספיק, מסכן, לחלק את הקשב לכולם: רבבות הנאשמים,  עורכי דין, כולם מסתערים עליו.

כן, אני יודע שהשנה היא 2013, ומהירות האינטרנט כבר עברה 100 MB, ובכביש 6 מותר לנסוע 110 קמ"ש. אני רק מקווה של"הוא" למעלה יש מזגן, קלדנית יעילה, ואין לו הרבה תיקים על הראש. והעיקר שיש לו סבלנות אלינו, עם הצרות שלנו, עם החרטות ואהבות, שגיאות ומעשי גבורה, מחלות ושמחות…

חובת ההנמקה או “למה מי אתה?”

האדם זקוק להקשבה. אדם שנעמד על רגליו וזועק את זעקתו, זקוק יותר מכל להתייחסות לדבריו. על אחת כמה וכמה כאשר עומדים לחרוץ את דינו. בין אם הוא עשה משהו רע ובין אם לאו. זאת הסיבה שעל כל דמות סמכותית (מורה, שוטר, הורה) דמות, שבידיה הכוח לעשות לנו משהו, שאולי לא נעים לנו במיוחד, לשמוע ולהחליט בהתאם לטענותינו: “אבא, לא עשיתי את זה”, “המורה איחרתי כי היו פקקים” “השוטר, אשתי בחדר הלידה”. הציפיה שיתייחסו לאותם דברים שאנחנו אומרים, ישקלו אותם ורק אז יחליטו. כי הרי אם זה לא משנה מה אנחנו אומרים, אז למה לבזבז מלים לריק.זאת כנראה הסיבה, שכל רשות במדינה מחויבת להחליט לאחר שטוענים בפניה. קוראים לזה “זכות השימוע”. לא יפוטר עובד, לפני שיערך לו השימוע, לא יינתן הדו”ח תנועה לפני ששמעו את הנהג, ולא תבוטל הצפיה בטלויזיה לפני שהילד יאמר את דברו.

אבל מה קורה בלבו של השומע? האם החליט לפני ששמע? האם כל מה שיגיד “הנאשם” לא ישנה את ההחלטה, שהתגבשה כבר בלבו? הרי אם החליט, מה זה משנה מה נגיד?

גם אם ההחלטה כבר נפלה, וגם אם דברינו נופלים על “אוזניים ערלות”, ניתן למצוא מגן ומושיע בעקרון נוסף שמגן על החלש – "חובת ההנמקה". אותו אחד, ולא משנה מי הוא וכמה כסאו רם, חייב לנמק את החלטתו. ולהתייחס לאותם דברים שאמרנו. בלי שהתייחס , כאילו לא קיימים.

לא תמיד מנצחים. לא בכל ויכוח. אבל כל עוד התייחסו אלינו, אנו מרגישים שנעשה צדק. לפחות ככה אנחנו חושבים.