על הדוכן. (על חקירה נגדית של עורך דין פלילי וטכנולוגיה)

הכותרת הזאת לכדה את עיניי בעיצומו של החג.  למתעצלים  אסביר – המסר המרכזי שדינם של עורכי הדין בעידן הטכנולוגי להיעלם. לפחות לאלה שעוסקים במתן שירותים טכניים- ניסוח של חוזה סטנדרטי או בדיקת זכויות לפני קניית הדירה. אבל הדוגמה הבאה ממחישה אולי יותר מכל שעורכי הדין נחוצים, והטכנולוגיה לא תמיד תשובה מתאימה.

לכתבה הזאת ובלי שום קשר אליה, קדם ויכוח ציבורי ער על הדרך שבה נחקרה המתלוננת בתיק אונס אכזרי בבית המשפט. תחקיר על החקירה בבית המשפט המחוזי נמצא כאן.

אבהיר כמה דברים מראש:

  1. הפוסט הזה איננו מיועד לאנשים מתחת לגיל 18.
  2. חוסר ידע איננו בורות.
  3. אני סנגור ונקודת הראיה שלי היא של ההגנה.

נתחיל מהחוק. כן, אותה התנהגות שאסורה.

סעיף 345 לחוק העונשין  התשל"ז 1977:

345. (א)  הבועל אשה –

(1)   שלא בהסכמתה החופשית;

.…………

 הרי הוא אונס ודינו – מאסר שש עשרה שנים.

    ………….

          (ג)   בסימן זה –

          "בועל" – המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה;

השמטתי את הדברים הפחות רלוונטיים של הסעיף לצורך הדיון.

המסקנה היחידה  שעולה מקריאת הסעיף , הברורה לכל בר דעת צריכה להיות : אם לא "בעל" אז לא אנס. אחזור על זה – אם לא עשה את מה שהחוק אוסר לא מגיע לו לשבת בכלא 16 שנים (אגב הרבה יותר במקרה הזה, אבל לא ניכנס לדיון הזה כרגע)

ועכשיו נחזור לסנגור. אחזור על אותה קלישאה, אותה סיסמה, אותו פזמון –  מי שלקח על עצמו לייצג נאשם בעבירה פלילית חייב/מחויב/ אוי ואבוי לו אם לא/מצופה ממנו (תבחרו את הרצוי) שיעשה הכל כדי להביא את תוצאה משפטית הכי טובה ללקוח שלו. וכמו שכולכם יודעים במשפט הפלילי מספיק שהנאשם יטיל ספק סביר – ספק שהאיש לא עשה את מה שכתוב למעלה – כן ספק שהוא לא בעל. ואם השופטים ישתכנעו שקיים ספק כזה השופטים יזכו את הנאשם. וכך זה צריך להיות.  אחרת מספיק אחד שלא עשה ויישב בכלא כדי שכולנו נמרוט שערות ראשנו ונגיד  : איך יכולנו? לצערי  הרב, האנושות לא המציאה שיטה לבירור האמת טובה יותר מחקירה, מההתרשמות של האחר (שופטים בשיטה שלנו , חבר המושבעים בשיטה האמריקאית) ומהתמודדות עם השאלות הקשות.

לאלה שרוצים להתעמק במה נאמר באותו הדיון  ודעה נוספת של עו"ד יאיר רגב  מוזמנים לעיין  כאן.

ואל תטעו – אני מבין ללבה של המתלוננת.

חובת ההנמקה או “למה מי אתה?”

האדם זקוק להקשבה. אדם שנעמד על רגליו וזועק את זעקתו, זקוק יותר מכל להתייחסות לדבריו. על אחת כמה וכמה כאשר עומדים לחרוץ את דינו. בין אם הוא עשה משהו רע ובין אם לאו. זאת הסיבה שעל כל דמות סמכותית (מורה, שוטר, הורה) דמות, שבידיה הכוח לעשות לנו משהו, שאולי לא נעים לנו במיוחד, לשמוע ולהחליט בהתאם לטענותינו: “אבא, לא עשיתי את זה”, “המורה איחרתי כי היו פקקים” “השוטר, אשתי בחדר הלידה”. הציפיה שיתייחסו לאותם דברים שאנחנו אומרים, ישקלו אותם ורק אז יחליטו. כי הרי אם זה לא משנה מה אנחנו אומרים, אז למה לבזבז מלים לריק.זאת כנראה הסיבה, שכל רשות במדינה מחויבת להחליט לאחר שטוענים בפניה. קוראים לזה “זכות השימוע”. לא יפוטר עובד, לפני שיערך לו השימוע, לא יינתן הדו”ח תנועה לפני ששמעו את הנהג, ולא תבוטל הצפיה בטלויזיה לפני שהילד יאמר את דברו.

אבל מה קורה בלבו של השומע? האם החליט לפני ששמע? האם כל מה שיגיד “הנאשם” לא ישנה את ההחלטה, שהתגבשה כבר בלבו? הרי אם החליט, מה זה משנה מה נגיד?

גם אם ההחלטה כבר נפלה, וגם אם דברינו נופלים על “אוזניים ערלות”, ניתן למצוא מגן ומושיע בעקרון נוסף שמגן על החלש – "חובת ההנמקה". אותו אחד, ולא משנה מי הוא וכמה כסאו רם, חייב לנמק את החלטתו. ולהתייחס לאותם דברים שאמרנו. בלי שהתייחס , כאילו לא קיימים.

לא תמיד מנצחים. לא בכל ויכוח. אבל כל עוד התייחסו אלינו, אנו מרגישים שנעשה צדק. לפחות ככה אנחנו חושבים.